סעיף 2(1) לפקודה – הכנסה מעסק

מאת: עו"ד ורו"ח אלעד רוזנטל

 

סעיף 2(1) לפקודה קובע חיוב במס על הכנסה מ"עסק או משלח יד":

"השתכרות או ריווח מכל עסק או משלח-יד שעסקו בו תקופת זמן כלשהי, או מעסקה או מעסק אקראי בעלי אופי מסחרי".

מה זה "עסק"?

סעיף 1 לפקודה מגדיר "עסק": "לרבות מסחר, מלאכה, חקלאות או תעשייה".

כלומר, ההגדרה שבסעיף 1 לא מחדשת לנו הרבה. ההגדרה אינה קובעת מה זה "עסק", אלא קובעת כי "עסק" זה מה שמשתמע מכך, לרבות מה שנכתב בהגדרה.

שאלת קיומו של "עסק" עלתה במספר רב של פסקי-דין. 

בפס"ד "מ.ד.מ. השקעות"[1] – דובר בחברה שהייתה לה הכנסה מדיבידנד וריבית. עלתה השאלה האם ההכנסה היא מ"עסק"?

משמעות הסיווג של ההכנסה מ"עסק" (סעיף 2(1) לפקודה) או מדיבידנד וריבית (סעיף 2(4) לפקודה) רלוונטית לעניין "קיזוזי הפסדים" וגם לעניין "מדרגות המס" אצל יחיד.

במקרה זה בית המשפט קבע שאין המדובר בעסק.

בית המשפט קבע מבחנים לבדיקת קיומו של עסק:

1) פעילות ממשית.

2) פעילות מחזורית

3) מנגנון של עובדים.

אין חובה לקיים את כל המבחנים, אך אלו אינדיקציות כדי לבדוק האם קיים עסק או לא.

נקבע כי החזקה בהשקעות – לא יוצרות הכנסות עסקיות (אלא הכנסות פסיביות שמקורם בסעיף 2(4) לפקודה).

פס"ד "מרכז הקרח"[2] – המפעל צבר הפסדים רבים ונסגר. בעלי המפעל השכירו את המפעל לצד ג' וקיבלו דמי שכירות. הם ביקשו לקזז את הרווחים מדמי השכירות, כנגד ההפסדים העסקיים מהעבר.

בית המשפט פסק כי "השכרת" המפעל אינה מהווה עסק. מדובר בהכנסה מדמי שכירות לפי סעיף 2(6) לפקודה, ולא הכנסה מעסק לפי סעיף 2(1) לפקודה.

יש לשים לב לחשיבות הרבה של הסיווג.

במקרה זה מכיוון וההכנסה סווגה לסעיף 2(6) ולא 2(1) לא אפשרו לה לקזז את הפסדי העבר! מדובר בפגיעה כלכלית עצומה!

במידה והחברה הייתה מודעת לזה קודם לכן, ניתן "לתכנן" (במסגרת הדין כמובן) כך שהיא לא רק תשכיר את המפעל, באופן פסיבי אלא תבצע פעולות נוספות מעבר לכך – אשר יהפכו את הפעילות הזו – לפעילות עסקית.

יש לציין כי ישנה הבחנה בפקודה בין המונח "הכנסה מעסק" ל"הכנסה מיגיעה אישית". לא כל "הכנסה מיגיעה אישית" היא בהכרח הכנסה מ"עסק". ניתן אפילו לומר כי לא כל "הכנסה מיגיעה אישית" היא "הכנסה אקטיבית".

המחוקק קבע בסעיף 1 לפקודה הגדרה מיוחדת של "הכנסה מיגיעה אישית".

ההגדרה מתחילה במילה "לרבות" – כלומר, ההגדרה כוללת את מה שידוע וברור שזה "יגיעה אישית", ומעבר לכך בהגדרה יש עוד 7 מקרים שיחשבו ל"הכנסה מיגיעה אישית".

למשל, חלופה 7 קובעת: "סכום המתקבל בידי אדם מדמי שכירות מהשכרת נכס, שבמשך 10 שנים לפחות לפני תחילת השכרתו שימש בידי האדם להפקת הכנסה מיגיעה אישית, מעסק או משלח יד".

כלומר, מדובר בסיטואציה של "השכרת נכס" שהיא הכנסה פסיבית ובכל זאת המחוקק קובע שלעניין פקודת מס הכנסה יראו אותה כהכנסה מ"יגיעה אישית".

הרלוונטיות של הגדרת ההכנסה כ"הכנסה מיגיעה אישית" הינה בעיקר לעניין מדרגות המס, שנקבעו בסעיף 121 לפקודה אשר מאפשרות לקבל מדרגות מס נמוכות יותר לגבי הכנסה מ"יגיעה אישית".

כמו כן, זה רלוונטי גם לפטור של נכה לפי סעיף 9(5) לפקודה. נכה שיש לו "הכנסה מיגיעה אישית" זכאי לפטור של עד חצי מיליון ש"ח על הכנסתו זו.

בפס"ד משה אידר"[3] – דובר על נכה עם "עסק משפחתי".

כל האחים רשמו את העסק על-שמו בכדי להנות מהפטור ממס על ההכנסה. בית-המשפט קבע כי נכה שכל תפקידו מסתכם בהחזקת ספרי העסק בביתו, ובתשלום משכורות לעובדים – פעילות זו אינה נחשבת ל"יגיעה אישית", וכמובן לא נתן לו את הפטור המבוקש.

כפי שציינתי, ההבחנה בין פעילות "עסקית" לפעילות שאינה עסקית, עלתה במספר פסקי-דין. ההבחנה אינה תמיד חד-משמעית וברורה, כפי שניתן לראות בפסיקה הבאה:

פס"ד "למען מכבי אבשלום"[4] – דובר ב"מוסד ציבורי" שהשכיר בית-קולנוע תמורת 30% ממחזור ההכנסות. המוסד היה גם מעורב בקבלת הרישיונות לקולנוע, נשא בחלק מההוצאות והיה אחראי על ניהול הקופה של בית-הקולנוע.

סעיף 9(2) לפקודה קובע כי הכנסה של "מוסד ציבורי" שאינה מעסק – פטורה ממס, ועל-כן הייתה חשיבות רבה לשאלה האם מדובר ב"הכנסה מעסק" או לא.

ניתן היה להניח כי כיוון והמוסד היה מעורב באופן משמעותי בניהול השוטף – מדובר יהיה בהכנסה מעסק.

בכל זאת, בית המשפט קבע כי מדובר בהכנסה שאינה מעסק, כיוון והתמורה הייתה אחוז ממחזור ההכנסות ולא אחוז מהרווח.

למעשה, אחת האינדיקציות לבדיקה האם ההכנסה היא פסיבית או עסקית זה "מבחן הסיכון". על מי נטל הסיכון נופל.

במידה והמשכיר היה מקבל את הכנסתו מהרווח העסקי, והיה נוטל גם את הסיכונים העסקיים – היינו מסווגים את זה כהכנסה עסקית – שותף בעסק.