שלוש סיבות עיקריות לשמוע את "יתגדל וישתבח- אלוהות, אֵבֶל והדר בנצרות וביהדות", בביצוע התזמורת הסימפונית ירושלים, סולנים ומקהלות בניצוחו של אנדרס מוסטונן.
ראשית: התכנית. שתי יצירות חדשות, מרתקות, רגישות וריגשיות (מתוכן אחת בביצוע בכורה עולמי) לצד מיסת "ההכתרה" (ק. 317) מאת מוצרט והמיסה ברה מינור ("מיסת נלסון") מאת היידן. שנית: הופעתה היוצאת מגדר הרגיל (ביצירותיהם של מוצארט והיידן) של זמרת הסופרן אלה וסילביצקי. ושלישית: התזמורת הסימפונית ירושלים שהשמיעה תלכיד צלילי משכנע מאד עם מספר הבלחות סולניות בולטות.
כל אלה יצרו קונצרט מיוחד שהתעלה לפרקים לכדי חוויה מוסיקלית מרגשת.
שתי יצירות חדשות הושמעו בקונצרט, שתיהן טובות ומרתקות. הטובה שבהן לדעתי היתה "קדיש יתום" מאת אבי ברמן (יליד 1971, חי ופועל בירושלים). יצירה עזת מבע, ישירה ודרמטית שעומדת היטב באתגר של הלחנת ה"קדיש" הטעון.
למרות שברמן לא מהסס להשתמש במחוות דרמטיות, ולמרות שההכאב שלו חשוף, הוא איננו כופה פרשנות או "נראטיב" מחייב על מאזיניו. הוא עושה שימוש בשפה מוסיקלית מגוונת ועשירה, ולמרות שהיצירה קצרה יחסית (כ-14 דקות) ורבת התרחשויות, ישנה תחושה של הרהור והתבוננות. שמחתי לראות ולשמוע עמית שלי, שאחד מתחומי מומחיותו היא "גאוגרפיה של שכול ובתי קברות" מריע "בראבו" בהתלהבות עם סיום היצירה, הצטרפתי אליו בשמחה.
במהלך ההאזנה לא יכולתי שלא לחשוב שבעולם צודק יותר היה זוכה ברמן לביצוע היצירה בידי מנצחים כמו לאונרד ברנשטיין, מנדי רודן או גארי ברטיני, שהיו יכולים לעשות חסד גם לחלקים הריתמיים יותר שלה. אני מאחל לו עוד ביצועים רבים לפרטיטורה המשובחת הזו.
היצירה החדשה הנוספת בתכנית "ירושלים החדשה" (פרק מתוך סימפוניה אפוקליפטית על פי חזון יוחנן פרק כ"א מאת המלחין האסטוני אנדרס אויבו) היתה חגיגית ורוחנית. סטטית וניאו גרגוריאנית במידה, עם מצלולים פתוחים ומהדהדים שמזכירים את גישות ההלחנה של ארבו פארט. אויבו כתב מוסיקה שאלמנט ההפתעה בה מצומצם, ואשר נבנית בהדרגה לקראת שיאי מצלול ברורים. ביצירה הזו (בשונה מיתר הקונצרט) בלטה לטובה שירת המקהלה. מוסטונן הפיק מצלולים זכים ומדודים מזמרי "קולגיום מוזיקלה" מאסטוניה שחברו למקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
המיסות של היידן ושל מוצארט סבלו מניצוח לא אפקטיבי של אנדרס מוסטונן. התזמורת שהיתה דרוכה ונטלה אחריות מלאה על ביצוע היצירות המודרניות (תשבחות מיוחדות מגיעות לכנרת הראשית ג'ני הוניגן ולמוביל הכינור השני יונה צור על שפת הגוף והמחוות הברורות שהיו אפקטיביות מאד ביצירתו של אויבו) נאלצה להתמודד עם מוסטונן- מותג שהוא גם מנצח, על נעליו הססגוניות ותסרוקתו הפרועה, שנפנף בידיו במרץ (עם מחוות קרטה אימתניות בסיומי כל הפרקים ללא יוצא מן הכלל) אבל לא הצליח למנוע האטות קשות של המקהלה במיסה של מוצארט ושורה של כניסות לא מדויקות בחלק מהפרקים האיטיים.
אבל ביצועי היידן ומוצארט סיפקו רגעים רבים של נחת וכמה רגעים של התעלות מוסיקלית ממש שהיו קשורים כולם לקולה ולשירתה של זמרת הסופרן אלה וסילביצקי. קול עשיר ומלא, שימוש מבוקר בויברטו, גמישות כמעט מושלמת (במוסיקה המהירה מאד של היידן) ומעל הכל- מוסיקליות נהדרת. כזו שגרמה למי שהאזין ל"שה האלוהים" מתוך המיסה של מוצארט לשכוח לרגע את הבלי העולם הזה. בפרק הזה (שהוא מעין בן דוד ליטורגי של האריה dove sono מתוך "נישואי פיגארו") בלטה גם נגינתו של האבובן דימה מלכין שהצליח ליצור דיאלוג מלא יופי ושליטה עם קולה של וסילביצקי.
זמרת המצו סופרן ניצן אלון, עשתה את המוטל עליה בצורה משכנעת (עם הברקה יפה בתחילת "שה האלוהים" של היידן) ואת איתן דרורי (טנור) ועודד רייך (בס) ניתן לשבח על ההגשה הדרמטית למוסיקה של ברמן.
עושה רושם ששנות פעילותו של פרדריק שאזלן מותירות חותם על תזמורת ירושלים. גוף המיתרים נשמע הומוגני ואחראי, והתזמורת בכללותה גילתה אחריות ורצינות גם כאשר התמיכה מדוכן המנצחים לא היתה יעילה במיוחד. תכנית וביצוע מסוג זה אינן שכיחות במקומותינו.
שתי מחשבות בתפזורת
נמצא ה"מקום" להאזנה לקונצרטים בבית האופרה-המשכן לאומנויות בתל אביב. שורה 5 כסא 26. ראו הומלצתם!
בימים אלו, כשהסכנה לשתיה ממקורות לא בטוחים "עושה כותרות", לא יכולתי שלא להבחין ששלושה מהסולנים הווקאליים שתו מכוסות חשופות ורק זמרת המצו זכתה וקיבלה בקבוק סגור (עם קש). לידיעת מפיקי הקונצרט/סוכני הזמרים.