ארץ אחרת

החברה היהודית בישראל מבוססת בעיקר על שתי ציביליזציות: מערבית-ליברלית ומסורתית-יהודית. חלק ניכר מהנמנים עם כל הקהילות היהודיות בישראל – חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים – מזדהים, לכתחילה ובוודאי בדיעבד, עם שתי התרבויות גם יחד. כך, למשל, חלק גדול מהחילונים והמסורתיים צורכים מוצרים סמליים וחומריים נבחרים של התרבות, ואפילו של הדת היהודית. הדתיים אימצו ערכים מרכזיים של תרבות המערב, כגון שוויון, מימוש עצמי, חירות, יחס למדע ולשלטון החוק. אפילו הנמנים עם קבוצת הקצה החרדית, המנהלים את חייהם "מעבר לחומות של קדושה", מפנימים למעשה את השניות התרבותית ברמה האישית. אכן, רוב מניינו של העם היהודי המתגורר בישראל חוצב את חייו מהמכרות העשירים של שתי התרבויות גם יחד.

בין ברכת הגיוון לקללת הריבוי

בחברה פלורליסטית, הפתוחה לאפשרות של מתן תוקף לאמת של "האחר", יש בשניות משום ברכה מרובה. הגיוון מאפשר לכל אחד לבנות את זהותו מתוך דיאלוג עם התרבות האחרת. יש בו פוטנציאל לגרום לשיח בין התרבויות, שעשוי להוביל לצמיחה ולדינמיות של כל אחת מהן. מאידך גיסא, השניות עלולה גם לשמש קטליזטור לגידולה של תחרות ממאירה על בכורה תקציבית, על השפעה רעיונית ועל כוח פוליטי. פגיעתה של התחרות עלולה להיות רעה במיוחד בחברה מוניסטית, משום שהיא תתמקד בתכלית מרכזית אחת: השתקת הקול האחר. יתרה מזאת, אם קנאי האמת אינם מסתפקים אך ורק בדירוג הייררכי של האמיתות (האמת שלנו מעל לאמת של הזולת), אלא הם אף אינם סובלנים כלפי האמת של זולתם, התחרות עלולה לגלוש לעימות.

המתבונן בחברה שלנו, כאן ועכשיו, אינו רואה את הפנים השוחקות של הברכה שבגיוון, אלא את היגון והכאב של קללת הריבוי. סוכני ההשפעה של שתי התרבויות מעדיפים להציג אותן כאלטרנטיבות, הערוכות היטב למאבק בלתי נמנע: מלחמת תרבות. הם מטים את מערכת היחסים שבין שתי התרבויות מנתיב תהליכי לנתיב הכרעתי.

כמו שערי ביטחון כפולים, שמתוכננים באופן המאפשר פתיחה של האחד רק כאשר השני סגור, עולמו של האורתודוקס המודרני נזהר מפני עירוב הרשויות שבין שני חלקי הזהות שמהם הוא מורכב. האתוס והאידיאולוגיה של האורתודוקס המודרני מדברים בשפה של תחייה ושל התחדשות, ברם, ההתמודדות הריאלית שלו עם השניות מבוססת על מידור והתחמקות

ודוּק: גם בחברה פלורליסטית שמתקיים בה שוק רעיונות פתוח אפשר כי כל תרבות תקדש מערך סמכויות נפרד; תדגול בערכים ובסדרי עדיפויות ייחודיים; תתאפיין בסמלים, באתוסים ובמיתוסים נבדלים ותקדם מערכי משמעות עצמאיים. אלא שהיא תעשה זאת באופן שאינו אימפריאליסטי, מתוך הנחה שיש מקום גם ל"טוב" אחר לצדה. בחברה שלנו ההדגשה על הנפרדות, והאפיון העצמאי נועדה לשרת תפישה מתנשאת ופטרונית של אמת אקסקלוסיבית. שתי התרבויות, באמצעות סוכני ההשפעה שלהן, מקרינות כלפי קהל היעד – ישירות או בעקיפין – תחושת דה-לגיטימציה של התרבות האחרת.

כיצד ניתן לתפקד נוכח שתי מערכות אידיאולוגיות ותרבותיות לא זהות, כאשר סביבת הקיום היא לוחמנית ושואפת להכרעות לא מורכבות? כיצד מכלכלים – הפרט, הקהילה והעם, המחויבים סובייקטיבית לשתי המערכות – את המתח שבין השתיים?

אסטרטגיות קיימות

ברצוני לאפיין שלוש אסטרטגיות של התנהגות, שנוקטות שלוש קבוצות מרכזיות בעם נוכח השניות המאיימת. הצד השווה לשלושתן הוא שאף אחת מהן אינה מקפלת בתוכה אופציה של התמודדות רעיונית עניינית עם המציאות של קיום בתנאי שניות תרבותית. הן מבטאות דרכי התמודדות ריאליות, מעשיות, אשר המציאות הקדחתנית שלנו אפשרה את קיומן אולם נקל לראות שאין למצוא בהן נחמה מנקודת ראות אישית או לאומית.

הקהילה האורתודוקסית-מודרנית אמצה ושכללה לדרגה יוצאת דופן של הצלחה את הטכניקה של מידור ושל התחמקות מהכרעה. האורתודוקס המודרני עשוי מגירות שונות. כל אחת נפתחת בזמן ובמקום מתאימים, ושם היא נטענת תכנים ונורמות. כאשר האורתודוקס המודרני לומד בישיבה, מתעמק בדף גמרא, מתחנך, מחנך ועוסק באידיאות, הוא טוען את "מגירת היהדות". כאשר הוא לומד מקצוע, עובד, קורא ספרות יפה, מתבדר, מהלך בשוק ומקיים את מהלך חייו הבורגניים הוא סוגר – לעתים הרמטית – את המגירה הראשונה, פותח תחתיה את "המגירה הליברלית-מערבית" וטוען אותה תכנים ונורמות. השידה שבה מצויות המגירות היא האדם הפרטי, היא הקהילה האורתודוקסית- מודרנית. כמו שערי ביטחון כפולים, שמתוכננים באופן המאפשר פתיחה של האחד רק כאשר השני סגור, עולמו של האורתודוקס המודרני נזהר מפני עירוב הרשויות שבין שני חלקי הזהות שמהם הוא מורכב. יש להדגיש: האתוס והאידיאולוגיה של האורתודוקס המודרני מדברים בשפה של תחייה ושל התחדשות, שתכליתה לגלות במסורת פנים מודרניות שקיימות בה. ברם, ההתמודדות הריאלית שלו עם השניות מבוססת על מידור והתחמקות. אין כאן פתרון הרמוני, אלא טכניקה של הישרדות בעולם של ריבוי זהויות הנתפשות כמנוגדות.

האסטרטגיה של הקהילה החרדית קלה יחסית לאיתור. את המידור מחליף הניכור. תחת ההתחמקות באה ההיבדלות. מבחינה תרבותית, החרדים אימצו מנטליות של נכבשים. הם מגדירים את סביבתם כ"חלקת אלוקים קטנה". הם מוותרים בייאוש על "כלל ישראל" שחטאו, ולמעשה קרעו "קריעה תרבותית" על שאר היהודים. מתוך ראייה זו, הם יכולים לתפקד בשיתוף פעולה אזרחי. זהו שיתוף אינסטרומנטלי מינימלי, לא שיתוף חווייתי וודאי לא שיתוף ערכי. לפיכך, האסטרטגיה החרדית אינה מקדמת אחריות משותפת.

מה עושה הציבור החילוני? כנגד המידור והניכור, כאן ניתן לדבר על ויתור. כנגד התחמקות והיבדלות יש התעלמות. כעניין שבעובדה, הציבור החילוני, בהכללה, מתרחק והולך מהאינטימיות עם המורשת שלו. אף שקריאה מכוונת להתנערות מלאה ממורשת יהודית נשמעת כיום רק בחוגים מצומצמים יחסית (אם כי נחשבים), התנחלות הרעיון בלבבות, מבחינה מעשית, רחבה הרבה יותר. ראשית, החלפת הזהות הלאומית באינדיבידואליזם נייטרלי תואמת את רוח התקופה, המחזרת אחר נורמליות והשתלבות במשפחת העמים. שנית ועיקר, גם הרבים המעוניינים בזהות יהודית המרובדת במורשת היסטורית אינם מממשים רצון זה באופן מעשי. התרבות הישראלית העכשווית – כפי שהיא באה לידי ביטוי במערכות החינוך, באמנות וביצירה המקומית, בהגות, במוסר, בכלכלה, בשפה, בתקשורת, בפוליטיקה, בסמלים, בדמויות החיקוי ובמכלול הפרקטיקות החברתיות של מעגלי חיינו – מרוששת מעקבות ממשיים של המורשת התרבותית היהודית. יש כאן ויתור על השימוש החי, שניתן היה לעשות באוצרות הניסיון, הזיכרון והמשמעות של הקיום היהודי לדורותיו, כפי שנשתמרו במורשת התרבותית שלנו. זהו ויתור, בלשונו של גדמר (חוקר ההרמנויטיקה ותרבות, איש המאה העשרים), על המפגש החיוני שבין האופק של העבר לבין האופק של ההווה.

האסטרטגיה של הקהילה החרדית קלה יחסית לאיתור. את המידור מחליף הניכור. תחת ההתחמקות באה ההיבדלות. מבחינה תרבותית, החרדים אימצו מנטליות של נכבשים

כך, למשל, נקל לאבחן את הנתק של הרציפות ההיסטורית דווקא בתחום שבו התרבות היהודית לדורותיה באה לידי ביטוי בולט במיוחד – המשפט. הדוגמאות ידועות: סעיף בחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, הקובע כי במקום שיש לאקוּנה משפטית ייזקק בית-המשפט ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", מונח כאבן שאין לה הופכין. זה עשרים שנה אין ביקוש בבית-המשפט לעקרונות אלו של מורשת ישראל. חשוב מכך, כאשר נטבע בחוקי היסוד בתחילת שנות התשעים המטבע הלשוני "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", הוצעה עמדה פרשנית הגורסת כי ערכיה של מדינה יהודית יקבלו משמעות נורמטיבית במשפט הנוהג, אם הם עולים בקנה אחד עם הערכים של מדינה דמוקרטית, לאו דווקא יהודית. ערכי היהדות עומדים לביקורת שיפוטית לפי קריטריון התאמתם לערכי הדמוקרטיה. תפיסות אלו מבטאות יחס רווח בחברה הישראלית, של מתן מקום לעמדות יהודיות התואמות את תפישת העולם הכללית, תוך ויתור על האפשרות של שימוש בתשתיות העומק של התרבות היהודית-מסורתית במקרים שהללו מבטאות ערכים וסדרי עדיפויות ייחודיים לה. זהו סממן של ביטוי לוויתור על "היהדות" במובנה המסורתי-הלכתי, כגורם רלבנטי להכרעה ערכית שאינה תואמת את המשנה הרעיונית האוניברסלית.

מהסכמיות למשבריות

שלוש האסטרטגיות קורסות מול עינינו בימים אלו. המידור, הניכור והוויתור שירתו את כל אחת מהקהילות של החברה היהודית בישראל ואפשרו לכל אחת מהן להתקיים בלי שתתמודד עם המשמעויות החשובות שיש לעמדותיהן של שאר הקהילות בנוגע ל"ביחד" הישראלי. ההצלחה היחסית שלהן בשלושים השנה הראשונות לקיום המדינה נבעה מהחשיבות הרבה שייחסה ישראל הצעירה לשימורה של רמת הסכמיות גבוהה בין חברי הקהילות היהודיות החיות בארץ. כל אחד מאתנו נזהר בזמנו שלא לדחוף את האחר אל מחוץ למסגרת ההסכמות הרחבה שאיחדה אותנו. כך למשל, דוד בן-גוריון, שבאופן אישי היה מנוכר לדת, הנחה את המערכת הפוליטית לפעול במישור יחסי הדת והמדינה על בסיס הדגם של דמוקרטיה הסדרית. הוא הבין את החשיבות הלאומית שבהשגת סטטוס-קוו בענייני דת, והיה מוכן לשלם מחיר יקר של ויתור הרוב החילוני על חלקים מאורחות חייו. ברם, מערך ההסכמות המסורתיות בין הקהילות היהודיות בחברה הישראלית הולך ומתפורר בשנים האחרונות, והלחץ על כל אחת משלוש האסטרטגיות גובר והולך.

רבים עוסקים בניתוח התהליך של שבירת הקונצנזוס והפיכתנו מדמוקרטיה הסדרית לדמוקרטיה משברית. מודעת לכול ההשפעה החשובה של התרופפות האיום הבטחוני החיצוני על עצם קיומנו, שהיא למעשה הצלחה של הציונות במובן של שיבה לנורמליות. נסתרת יותר ההשפעה של שבירת ההגמוניות הקיימות והשלכות ההקצאה החדשה של משאבי הכוח הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים מן האליטות הישנות לכוחות פריפריאליים. זאת ועוד, דומני כי בעתיד נרבה לחשוב על השלכות הגלובליזציה על התרופפות החישוקים של הישראליות. אפשר שככל שהזמינות של תרבויות זרות תהיה גבוהה יותר ואמצעי השיווק שלהן יהיו יותר אגרסיביים, וככל שהחשיבות של היחידה הלאומית תקטן ויחליפו אותה צורות אחרות של ארגון חברתי (למשל, ארגון רב-לאומי או על-לאומי), כן יעבור גם היחיד הישראלי תהליך של הזרה כלפי הישראליות.

כיצד משפיעה הירידה ברמת ההסכמיות של החברה והפוליטיקה הישראלית, ומיקוד השיח הציבורי במחלוקות התרבותיות בין חלקי העם, על אסטרטגיית ההתנהגות של כל אחת משלוש הקהילות?

קריסת האסטרטגיות

הקהילה האורתודוקסית-מודרנית, שטרם פיתחה תחליפים מעשיים למידור זהויותיה, משלמת מחיר כבד, יומיומי. במציאות החדשה של התמודדות גלויה וחשופה בין התרבויות בישראל מורמות המחיצות שבין המגירות, על כורחו של האורתודוקס המודרני. הוא מתקשה לדבוק במידור, שהרי מסביבו מתקיים עימות בין שני החלקים של זהותו. הוא נדחף לבחור בין האלטרנטיבות המוצעות לו: או שהוא מתמקם במגירה היהודית – ואז, כדי לדחוק את "האחר", מגלה נטייה להפוך לחרדי או שהוא מתמקם במגירה הליברלית – ואז מרגיש לעתים שעליו לפשוט את זהותו הדתית, הסותרת לכאורה את הבחירה שבחר.

המספרים מלמדים שהקהילה האורתודוקסית-מודרנית נתקלת בקשיים ניכרים בשימור צעיריה במסגרת האידיאולוגית המקובלת על המבוגרים בקהילה זו. בעיניי, אסטרטגיית המידור היא הכשל המובנה של הציונות הדתית המוליך לתוצאה זו. המידור אינו שוויק ואינו ניתן להנחלה, משום שהוא אינו מתפקד ככלי להתמודדות עם מציאות קרועה במאבק תרבותי.

גם אסטרטגיית הניכור החרדית אינה מספקת תשובה של ממש. אידיאולוגיה שמתייגת היטב את הטוב מול הרע על-פי קריטריונים קשוחים נהנית מיתרון, כמו כל מסר חד וברור. אולם עלות הניכור עבור החברה החרדית היא גבוהה מדי. היקפה של החברה החרדית גדל והולך. כתוצאה מכך מתרבים צרכיה, והיא נאלצת לעשות שימוש גובר בכוח פוליטי. על מנת לנצל את הכוח לצרכיה המובנים והטבעיים, החברה החרדית מקבלת לידיה נתחים גדולים של שלטון. עם הכוח והשלטון באה האחריות, ואתה השיתוף. השיתוף אינו יכול להתקיים לאורך זמן עם הניכור.

זאת ועוד, הלחצים הכלכליים שמופעלים על החברה החרדית אינם מותירים לה אפשרות רבה להישאר בעמדת היבדלות. בעולם החדש – שהון, אדמה, כוח עבודה ומשאבים חומריים מפנים בו את מקומם למידע, כנכס ייצור מרכזי – נאלצת החברה החרדית להיזקק להשכלה שאינה תורנית. ההשכלה, הכוח והאחריות הכרח שיביאו לקריסתה של אסטרטגיית הניכור וההיבדלות.

באשר לאסטרטגיה החילונית של ויתור, דומני כי כבר נראים לעין יסודות ראשונים של הכרה בעובדה שהקיום הנורמלי, שחלק מהציבור תופש אותו כיעד-חפץ, עלול להתגלות כאיום של ממש על התרבות ישראלית, באשר הוא מטשטש את ייחודה.כבר לפני עשרים שנה כתב פרופ' שביד: " במעלה המאה העשרים אמנם נוצרה תשתית של תרבות עברית ארצישראלית. אבל נתברר, שתרבות זו לקתה משתי בחינות: היא לא השיגה את מימד העומק, או הגובה, של הדת המשיבה על שאלות המשמעות של הקיום האנושי, ולא היה לה תוקף נורמטיבי מחייב. עד מהרה התעוררה הרגשה שנתהווה חלל ריק, שהחינוך העברי נשאר רדוד ושטחי, שחיי הרוח רפויים וחסרי עומק, שחסרה ההנחיה של השקפת עולם כוללת… ושגם היש החברתי והתרבותי שנוצר על-ידי הציונות מתקבל על-ידי דור ההמשך כנתון מובן מאליו ולא כאידיאל שיש להשלים את הגשמתו".

סיום אופטימי

הניתוח מעלה כי כל הקהילות היהודיות בישראל מתקשות להתמודד עם השניות התרבותית במציאות של חברה משברית. המנהיגים והוגי הדעות בכל אחת מהקהילות נושאים באחריות כפולה: אחריות למיצרף ואחריות לקהילה שהם משתייכים אליה.

באשר לנקודת הראות המצרפית: במצב הקיים, בהעדר מנגנונים יעילים להכלה אינטגרטיבית של שתי התרבויות, אנו נסחפים לתחרות כוחנית בשוק הרעיונות. מעטפת הקיום המשותפת של החברה הישראלית נמתחת עד כדי קריעה. אין המדובר רק באינטרסים, אף שכמובן מקומם של הללו לא נפקד, אלא גם ברכיבים שמבחינה סובייקטיבית הם מכונני מציאות ונותני פשר.

דוגמה עגומה לכך היא המהלך הפוליטי הקרוי מהפכה אזרחית חילונית. עצם החשיבה על טיפול בנושאים מודלקים מעין אלו במשיכת מכחול גס של הסדר פוליטי מלמדת על האופי המשברי של החברה שלנו ועל חוסר הבשלות של מנהיגיה. פתרון הכרעתי לצד אחד, במציאות של מלחמת תרבות, הוא מתכון בדוק לשבר כללי. שהרי בעיני קנאי האמת הליברלית, ההכרעה האמורה היא טקס התבגרות חיוני שעל החברה הישראלית לעבור בדרכה אל הנורמליות. לגרסתם, נוכחות הדת בחיים הציבוריים ממאיסה את הדת, משחיתה את הפוליטיקה, פוגעת בזכויות-האדם, מרדדת את השיח הרציונלי ומסיטה את ישראל מדרך המלך הציונית. לעומתם, בעיני קנאי המורשת היהודית בגרסתה הדתית-חרדית, המהפכה היא מימוש ממלכתי של אובדן הזהות הלאומית. סילוק הדת מהמדינה בוגד בהיסטוריה היהודית, מכפיף את הציביליזציה היהודית לציביליזציה המערבית ומרוקן את התחייה הלאומית ממשמעות. הנה כי כן, כאשר כל צד מתבצר באמת תרבותית אחת, מימוש החלום של האחד יבוא במחיר מציאות מסויטת של האחר.

לדידי, יש אמת בכל אחת משתי ההשקפות ההפוכות ביחס למשמעותה של המהפכה האזרחית החילונית. אולם בהעדר הגות ואופני חשיבה שנותנים מקום, זה לצד זה, לעולמות הערכיים של שתי התרבויות גם יחד, לעולם ניאלץ לבחור בין השניים. התוצאה ההכרחית תהיה אי-השלמה קיצונית של הצד המפסיד עם התוצאה. החברה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה תוצאה זו.

דא עקא, עקב היותנו חברה משברית, תהיה זו תמימות להניח שמי מהמנהיגים של שלוש הקהילות ייקח על עצמו אחריות לתוצאות המצרפיות של מלחמת התרבות המתרגשת עלינו. כיצד, אם כן, ניתן לסיים ניתוח זה בנימה אופטימית? זנבה של התשובה מבצבץ מתוך ניתוח האינטרסים העצמיים של כל אחת מהקהילות.

כפי שעולה מהניתוח שלעיל, כל אחת מאסטרטגיות הפעולה הרווחות אינה עונה על הצרכים של חברי כל אחת מהקהילות. האורתודוקסים המודרניים אינם מצליחים לשמר את עצמם בגלל כשלונו של המידור; החרדים נתקלים בקשיי תפקוד גוברים והולכים נוכח תוצאות הניכור; החילונים נמצאים בתחילתו של תהליך שמנהיר להם את עלותו התרבותית והזהותית של הוויתור. הצד השווה לשלוש האסטרטגיות – השלילה של עצם ההתמודדות עם המשמעויות של קיום בשניות תרבותית – היא נקודת כשל משותפת לכל הקהילות גם יחד. כל אחת מהקהילות, אם היא חפצה חיים, חייבת להיענות לאתגר. השניות היא עובדת חיים מרכזית עבור החברים בכל אחת מהקהילות. קהילה שתמשיך לקדש את הבריחה מהתמודדות עם עובדה זו ולא תציע לחבריה פתרון שיהא גם מתקבל על הדעת וגם קוהרנטי לעקרונות היסוד שעל-פיהם הקהילה מתנהלת, תפגע בעצם יכולתה לשמר את עצמה.

אין זה המקום להציג תיזה שלמה באשר לכיווני ההתפתחות והתוצאות האפשריות של מאמץ זה לכל אחת מהקהילות. בכל מקרה, תיזה זו, לכשתוצג, תהיה ספקולטיבית במידה לא מבוטלת לא רק מפני שהיא צופה פני עתיד, אלא גם מפני שהיא מטפלת במציאות חדשה, חסרת תקדים. עם זאת, אות לעתיד ניתן לראות כבר בהווה. כפי שקורה לא אחת, את השינוי בשוק הרעיונות יכתיב צד הביקוש, שמקורו בחברי הקהילות, ולא צד ההיצע, שעליו מופקדים המנהיגים הרעיוניים.

מה עושה הציבור החילוני? כנגד המידור והניכור, כאן ניתן לדבר על ויתור. כנגד התחמקות והיבדלות יש התעלמות. כעניין שבעובדה, הציבור החילוני, בהכללה, מתרחק והולך מהאינטימיות עם המורשת שלו

כך, למשל, עיון בגליונות של כתבי-העת דוגמת "מימד", "דעות" או "אקדמות" מלמד על ביקוש גובר והולך לרוח אורתודוקסית-מודרנית חדשה שאינה ממדרת את אמונותיה. מבין השורות של כתבי-העת של האינטליגנציה הדתית עולים חיבוטי נפש וכאב נוכח השניות התרבותית. ניכרת לעין האכזבה מהדיסונאנס שבין המאמצים האינטלקטואליים והרוחניים הניכרים שהקדישו גדולי ההוגים של האורתודוקסיה המודרנית – דוגמת הרש"ר הירש, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק – לפיתוח דגמים של שילוב בין מסורת למודרנה, ובין נטיית הלב האנטי-מודרניסטית של חלק גדול מההנהגה הרבנית הנוכחית של ציבור זה. מוצגת דרישה להנהגה חדשה, כריזמטית, שתחפוץ לגשר בין האידיאולוגיה לבין התודעה ותדע לעשות שימוש בדגמים קיימים (רציונליסטיים, תרבותיים, מיסטיים, אינסטורמנטליים ואחרים) או תפתח דגמים חדשים לשם ניסוח טקסטים מכוננים ולמציאת פתרונות ריאליים, בעלי כוח שכנוע חווייתי, לקיום הרמוני, או למצער דיאלקטי, בין שתי התרבויות.

בקהילה החרדית יש ביקוש גובר והולך להיפוכה של ההתבדלות, המעורבות. אם בעבר החזיקו החרדים, מסיבות אידיאולוגיות, בעמדה לא מעורבת ביחס לסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון, היום הם נעשו סמן אידיאולוגי מובהק בדיוק באותן סוגיות. הרחוב החרדי הוא שאכף, במידה רבה, את המנהיגות הרבנית לשנות את התייחסותה. כמובן, החרדים מפתחים מעורבות גוברת גם ביחס לשלטון. המחשה לכך ניתן למצוא בדרישות שהם מציבים בימים אלו במשא ומתן להקמת הממשלה בראשותו של אריאל שרון. מפלגת יהדות-התורה מבקשת, לראשונה (כמעט) בתולדות הפוליטיקה החרדית האשכנזית, נציגות בממשלה. מפלגת ש"ס מבקשת, לראשונה, את אחד משלושת התיקים המרכזיים: האוצר. במישור השלטון המקומי גוברות הציפיות של החרדים למנות חרדי כראש עיריית ירושלים, העיר הגדולה בישראל. תקווה נוספת לניתוץ חומת הניכור החרדי ניתן לאתר בידיעות על אודות כוונה להקים אוניברסיטה חרדית, שתקנה לתלמידיה השכלה חוץ-תורנית. בהתאם לאידיאולוגיה החרדית המקורית, אוניברסיטה חרדית היא רעיון מופרך מעיקרו, אלא שלמציאות הכלכלית חוקים משלה.

בקרב הקהילה החילונית מתפתח ביקוש מרתק לעיון במקורות היהודיים. בגיליון הראשון של "ארץ אחרת" דווח על קיומם של 169 בתי-מדרש שבהם נלמדים מקורות יהודיים על-ידי חילונים (לעתים יחד עם דתיים ומתוך כוונה שבתי-המדרש ישמשו מקום מפגש בין חברי הקהילות). בתי-המדרש מתמקדים במפגש אישי ואינטימי עם הטקסט. אינני נמנה עם המעריכים, שמדובר באופנה חולפת. הדבר מבטא, לדעתי, צורך קיומי של תרבות המחפשת את משמעותה במקורותיה. חילונים הרגישים לשאלת הזהות אינם מוכנים לקבל את הפקעת ארון הספרים היהודי מרשותם, שהרי שם הם עשויים למצוא מענה בעל משמעות לחידת ייחודם הלאומי והתרבותי. יש לקוות כי מבתי-המדרש לחילונים תצא תורה, בחינת מדרש מודרני, שייצוק תוכן מקורי וייחודי לקיום היהודי החילוני.

הנה כי כן, זוהי אמירה אופטימית. על אף שכרגע הביקוש המרכזי בשוק הרעיונות המקומי הוא לפתרונות שטיבם הכרעה במלחמת התרבות, דומני שלטווח ארוך יתגברו הכוחות ההפוכים. הדבר אינו נובע מהתגברות רגש האחריות הלאומית או הערבות ההדדית על פני אינטרסים פרטיקולריים, אלא דווקא משום שהאינטרסים הללו מכתיבים תוצאה זו. התאקלמות בחיים בשניות תרבותית מופנמת היא צורך של החברים בכל אחת מהקהילות. משכו של ההליך המרפא, והשאלה אם החולה יוכל להמתין עד לפיתוח התרופה, תלויים במידת הגמישות המחשבתית של מנהיגי שלוש הקהילות ובמידת הלחץ שיפעילו עליהם קהליהם, צרכני הביקוש של השניות התרבותית.

 
המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון