פרושים

פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה בפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות האורתודוקסית המוכרת בימינו.

מקור השם

שם הכיתה נבע מהפועל "פרש, לפרוש". לא ברור ממי התכוונו חבריה להתבדל: מהמוני עם הארץ שלא היו בקיאים בתורה ולא הקפידו כמותם על קיום המצוות והידוריהן, או מהעולם החיצון בכלל. בתלמוד^{[דרוש מקור]} מבארים האמוראים את השם "פרושים" בכך שהם "פרושים מן העריות". בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה, התנאים. ראשיו של זרם זה נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם".

הופעת הזרמים הכיתתיים

ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה - כזרם מובחן בפני עצמו - בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות אנטיוכוס וההתייוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כיתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים) ולעיתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כיתות אלו.

תפיסתם של הפרושים

לאור זאת שרבים מהטקסטים התורניים, נזקקים לעיתים, לפירוש, טענו הפרושים כי בידם מסורת לכך שבהר סיני ניתנה - בנוסף לתורה שבכתב - גם תורה שבעל פה, שפירשה את התורה הכתובה, ושנמסרה מדור לדור יחד עם התורה הכתובה. לפי השקפתם, תורה שבעל פה זו כללה גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בתורה שבכתב, וכך יוחסה לתורה שבעל-פה חשיבות שאינה נופלת מזו של התורה שבכתב ולפעמים אף "עוקרת" את פשט הפסוקים.

בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו - פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות ישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות.

הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפישות אלה, שנעדרות מרוב ספרי התנ"ך, הושפעו - לדעת חלק מהחוקרים - מהפילוסופיה היוונית ודתות המזרח הקדום, או - לדעת יורשיהם הרבניים של הפרושים - ממסורת קדומה שבעל פה (שיש לה סימנים במקרא). בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו לחלוטין את התפישה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו - לא רק בעולם הזה אלא גם ובעיקר בעולם הבא. כמו כן, בניגוד מוחלט לצדוקים, האמינו בהשגחה פרטית ובכך שהבורא מקדיש תשומת לב מדוקדקת לכל המתרחש בבריאה.

יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך לישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים^{[דרוש מקור]}. יכולתם זו עמדה להם בשעת מבחן, לאחר חורבן בית שני, כאשר פרושים בהנהגת רבי יוחנן בן זכאי נמלטו מירושלים הבוערת, והקימו מרכז חדש ביבנה בתמיכה מלאה של השלטון הרומאי. שם הם הקימו מחדש את הסנהדרין ועיצבו את ההלכה למצב החדש של חיים ללא מקדש. בדיעבד, כל זה העניק לפרושים כח שרידות גבוה יותר מעל שאר הכיתות ולבסוף הם נותרו לבדם על בימת ההיסטוריה היהודית.

מורשת

המושג "פרושים" נעלם מחיי העולם היהודי במאות הראשונות לאחר חורבן הבית. לאחריו, כל הכתות האחרות נעלמו מהיהדות. הנוצרים פיתחו זהות עצמאית לחלוטין במקביל לנידויים הגמור. הצדוקים, שכיהנו במקדש, נעלמו גם הם בהדרגה עקב החורבן. הבייתוסים, האיסיים וכתות אחרות נעלמו אף הם. הדת היהודית חדלה להיות מרובת כתות, והפרושים הפכו לזרם המרכזי והיחיד. לפיכך, השם "פרושים" כבר נעלם מהשיח היהודי עד המאה הרביעית לכל המאוחר.

לעומת זאת, זכרם נשמר דווקא בעולם הנוצרי, בגלל הפעמים הרבות בהם ישו ותלמידיו התעמתו עמם בברית החדשה. בספרות הנוצרית הקדומה הוצגו הפרושים כדו-פרצופיים, נוקשים ומתנשאים, ה"עֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם...וְשֶׁיִּשְׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמָם בַּשְׁוָקִים וְשֶׁיִּקְרְאוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָדָם רַבִּי רַבִּי." (הבשורה על-פי מתי כ"ג). תיאור זה ליבה ושימש את שנאת ישראל הנוצרית לאחר מכן. ברוב השפות האירופאיות עדיין משמשת המילה "פרושי" כנרדפת ל"צבוע" ו"צדקן."

ראו גם

• פרישי מדברא
• חורבן בית המקדש

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרושים בוויקישיתוף

• ישראל ל' לוין, ‏על המעורבות הפוליטית של הפרושים בתקופת הורדוס ובימי הניצבים, קתדרה 8, יולי 1977
• יאיר פורסטנברג, קדושה ללא היררכיה, טהרה ללא הבדלה: על תמונת העולם הפרושית, ״דעות״, גיליון 58, באתר נאמני תורה ועבודה
• פרושים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)