כתבות

פרק לימודי הרפואה בירושלים -מחזור ראשון שהתחיל למודים  בישראל  1952 – 1958                       
מאת :פרופ' יוסף שנקר            

האוניברסיטה העברית-  שלבים בהקמת הפקולטה לרפואה
בשנת 1936, לאחר שנחתם הסכם בין הסתדרות 'הדסה' בארה"ב לבין האוניברסיטה העברית, החלו שני הגופים הללו לפעול להקמת בית הספר לרפואה, כשהוחלט שהאוניברסיטה תקים את המעבדות למחקר רפואי וארגון 'הדסה' הוא שיבנה ויתפעל את בית החולים האוניברסיטאי בהר הצופים – שאכן נבנה ונפתח בשנת .1939 באותה שנה של 1939, האוניברסיטה הקימה את הפרה-פקולטה לרפואה שנועדה למחקר ולהשתלמות רופאים הכרזת המדינה, מאורעות הדמים, רצח אנשי השיירה להר הצופים ומלחמת השחרור- כל אלה פגעו קשות באוניברסיטה, כמו גם בהסתדרות הרפואית של 'הדסה'. בעקבות הכיבוש הירדני היה צורך לפנות את הר הצופים ולשקם את האוניברסיטה ואת בית החולים האוניברסיטאי. הייתה בעיה של מבנים ובעיות קשות לא פחות הקשורות לתקציב ולכוח אדם– קשיים ומכשולים ששוב, בפעם המי יודע כמה, העמידו בסימן שאלה גדול את האפשרות לפתיחת בית-הספר לרפואה.
בל"ג בעומר, ה- 17 במאי 1949, נפתח בית-הספר לרפואה בירושלים בטכס מרשים, בנוכחות ראש הממשלה ושרים, ראש 'הדסה' ומנהלי האוניברסיטה.
 לימודי הרפואה של האוניברסיטה העברית החלו במנזר סן-ג'וזף ומעבדות מחקר קליני הוקמו בשני חדרים במגרש הרוסים. בשלב ראשון נרכשו בניין 'החברה הבריטית לתנ"ך', בניין הקונסוליה הצרפתית ובית החולים 'אביחי' שגבלו ב'גן העיר'. הוקם גם הוועד המנהל של בית הספר לרפואה שכלל נציגים מהאוניברסיטה העברית ונציגי 'הדסה'. בכיתת הלימוד הראשונה למדו סטודנטים שהשתתפו בקורס ההכנה לקבלה. בכיתה השנייה, שכונתה בפי כל 'קורס הבולגרים', למדו סטודנטים שנזקקו לשנת לימודים נוספת אחת בלבד כדי לסיים את לימודיהם.
באותו אוגוסט חם של  1952, באמצע הטירונות, שחררו אותנו, בני עתודה האקדמאית, לשלושה ימי בחינות כניסה, קונקורס, לבית-הספר לרפואה. יחד עם חברי אריה דורסט עלינו לירושלים, שם נערכו הבחינות במנזר רטיסבון – מוסד קתולי שנוסד בשנת 1792. בחינות קונקורס התקיימו במשך יומיים בשעות הצהריים החמות באולמות מנזר רטיסבון, הגיעו  400 נבחנים, מהם רק 120 עברו לשלב המיון השני: הראיון האישי שהתקיים בפני ועדת קבלה של הפקולטה, שישבה במגרש הרוסים, בבניין העתיק של הקונסוליה הצרפתית לשעבר – בנין שנהרס עם הקמת בנין העירייה בכיכר ספרא בשנות ה- 90. מהבחינות יצאתי בתחושה טובה, כי שלטתי בחומר היטב. עם זאת הייתי כמובן במתח במשך כחודש ימים, עד לקבלת מכתב הזימון לראיון האישי, שהתקיים בתחילת ספטמבר.
בראש ועדת הקבלה עמד פרופסור אריה דוסטרובסקי, מנהל מחלקת עור בבית-החולים 'הדסה', ששמו הלך לפניו כמומחה עור בכל רחבי המזרח התיכון. לצידו בוועדה ישב ד"ר משה פריבס, איש צעיר ונמרץ שבמשך עשרות השנים הבאות ניהל את הפקולטה לרפואה  ומאוחר יותר אף הקים את בית-הספר לרפואה בבאר שבע. עוד באותה ועדה ישבו כעשרה פרופסורים, כולם מבוגרים מאוד והמזכירה, רבקה, שלימים נישאה לשופט אליעזר גולדברג, שהפך לשופט בית המשפט העליון ולימים מבקר המדינה.
כל הסטודנטים שהגיעו לראיון האישי נשאלו אותה שאלה בדיוק: 'מדוע בחרת ללמוד רפואה'? כמעט כולם ענו כי הם רואים את ייעודם בעזרה לפרט ולאנושות, אם כי רובם לא חשבו כך באמת. בנוסף נשאלנו באותו ראיון שאלות בתחום ההשכלה הכללית – תרומת אנשי מחקר למדע הרפואה, החל מימי הביניים, ידיעת הארץ ונושאים הקשורים לציונות. בתום הראיון, שנמשך כ- 45 דקות, לא היה לנבחן כל מושג אם ענה נכון ואיזה רושם הותיר על חברי הועדה, שבחרו את 60 התלמידים המאושרים והגאים, פרחי המחזור הראשון, שאמורים היו להתחיל ולסיים את לימודי הרפואה בישראל. בתום עשרה ימי המתנה הגיעו התשובות ולשמחתי הרבה הייתי בין אותם 60 שהתקבלו למחזור 'היסטורי' זה. באותו רגע של התרגשות גדולה לא העליתי בדעתי כי שנים אחר-כך אשב אני עצמי בועדות הקבלה האלה!
המחזור הראשון ללימודי רפואה
סטודנטים של המחזור הראשון התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: בראשונה היו 15 סטודנטים שאך זה סיימו את בית הספר התיכון, מהם 12 עתודאים – קבוצה מגובשת בפני עצמה, שעברה ביחד את מבחני העתודה האקדמאית והייתה אמורה לשרת בצבא בחופשות הקיץ במהלך הלימודים וכמובן בתום הלימודים. בקבוצה השנייה, הגדולה יותר, היו יוצאי צבא, סטודנטים שלמדו ביולוגיה באוניברסיטה וכן עולים חדשים, שלמדו רפואה באופן חלקי בארצות המוצא שלהם. אנשי קבוצה זו היו מבוגרים ומנוסים יותר מאיתנו, ועם זאת גם היו כבר רחוקים יותר מלימודים במסגרת מוסדית מסודרת ומובנית. הכניסה לבית-הספר לרפואה הייתה בעבור אלה הישג אישי עצום ורב חשיבות, משום כך הם התייחסו ללימודים הפרה-קליניים והקליניים ברצינות תהומית. אבל אם ההצלחה בלמודים נמדדת על-פי תוצאות הבחינות, אין ספק שידם של העתודאים הייתה על העליונה באופן מובהק. מתוך 60 המתקבלים ללימודים היו בסך הכול 9 נשים, כולן לא נשואות וכולן התקבלו שלא במסגרת העתודה האקדמאית. עוד היה שם סטודנט דרוזי, אחמד סאב, שהיה מורה בכפרו שליד עכו ובתום לימודיו שב לכפר לעבוד כרופא משפחה ואף נבחר לראש המועצה. איתו, כמו גם עם בני משפחתו, אני שומר על קשרים הדוקים כבר מעל חמישים שנה ואף היה לי הכבוד לסייע לאחדים מבני המשפחה להקים את דור ההמשך.
קבוצת העתודאים, לעומת הקבוצה המבוגרת יותר, התייחסה לאוניברסיטה לא רק כאל מקום לימודים אלא גם כמסגרת חברתית לכל דבר ועניין. כיון שירושלים, מאז ומעולם, לא הייתה עיר של בלויים, בוודאי לא בהשוואה לתל אביב, נהגנו להקדיש את כל זמננו באמצע השבוע ללימודים וביום ששי ירדנו, רובנו, לשפלה כדי לבלות את סוף השבוע ליד מרכזי הבילוי של העיר הגדולה. אמנם, על-פי לוח השיעורים, התקיימו למודים גם בימי ששי אך מהר מאוד נאלצו המורים להשלים עם עובדת היעדרותם הבולטת של חלק ניכר מהסטודנטים, כאמור בעיקר העתודאים, עד שלבסוף הגיעה ההנהלה למסקנה המתבקשת כי יום ששי איננו יום המתאים ללמודים!
דיקן הפקולטה לרפואה היה פרופסור אריה-ליאו אוליצקי, שאף לימד אותנו בקטריולוגיה. תרומתו הגדולה לרפואה הייתה בפיתוח החיסון נגד טיפוס, ובעיקר נגד הדיזנטריה. לצידו עבדה אשתו זהבה, שהייתה שותפה למחקריו ולימים חלתה בגידול נדיר במערכת הרבייה הנשית, ממנו נפטרה בסופו של דבר. אני הייתי בין מנתחיה.
בשנה הראשונה ובמחצית השנה השנייה התקיימו לימודי הרפואה שלנו במסגרת הפקולטה למדעי הטבע, שהמורים בה לא היו רופאים ולכן לא היו מסוגלים להבין את צורכי הסטודנטים לרפואה, כמו גם את היסודות שיש להקנות להם על מנת להכינם נכון למקצועם העתידי. כיון שהפקולטה למדעי הטבע והפקולטה למדעי הרפואה היו מפוזרים בבניינים שונים בכל רחבי העיר ולא בקמפוס אחד נאלצו, הן הסטודנטים והן סגל המורים, לנדוד בין בנין ברחוב ממילא, לאולמות במנזר טרה-סנטה או במנזר טלביה, וזאת במהלך יום למודים מתיש שהחל בשמונה בבוקר ולרוב הסתיים בשש בערב. כולנו, סטודנטים ומורים, חיפשנו בקביעות דרכי קיצור, שבילים בשטח הטרשי בו נמצא כיום גן העצמאות, מעברים ממגרש הרוסים לבנין הפקולטה למדעי הטבע שברחוב ממילא – בנין שבסופו של דבר נהרס בשנת 1995. ההליכה הזאת בדרכי הקיצור נעשתה מתחת לאפם של חיילי הלגיון הירדני, אך הופסקה בשלב מסוים, לאחר כמה תקריות שסיכנו בעליל את חיי הסטודנטים.
בין המקצועות הראשונים והחשובים שנלמדו כבר בסמסטר הראשון היו הזואולוגיה והבוטניקה. הזואולוגיה עוסקת במבנה גופם של בעלי החיים, הפנימי והחיצוני, באורחות חייהם, בתהליכי החיים בגופם, כשתת-מקצוע חשוב הוא מיונם של בעלי החיים. אחד המרצים שלנו במקצוע זה היה פרופסור ממוצא גרמני, קרל רייך, שהרצה לפנינו באולם קטן במלון 'דוד המלך'. עד היום אני זוכר איך, בשעות הצהריים החמות והמייגעות, היה האיש מרצה בקולו המונוטוני ומביא גודש בלתי סביר ובלתי חשוב של פרטים על יצורים חד תאיים! בספריית הפקולטה נמצא באותם ימים רק עותק אחד של ספר הזואולוגיה הידוע של הפרופסור פרקר האנגלי, וכיון שאז עוד איש לא שמע על מכונות צילום נאלצנו אנו, הסטודנטים, לשבת בהרצאה של רייך ולרשום כל מה שאמר. כיון שהאולם היה קטן במיוחד, לא היו בו די מקומות ישיבה לכל הסטודנטים ובכל שיעור היו נערכות מלחמות של ממש על המקומות הפנויים, כשהעתודאים בלטו בכישוריהם גם בתחום זה ובמיוחד יורם בן-מנחם, מי שהפך לימים למנהל מכון הרנטגן באוניברסיטת טקסס, ארה"ב. הניסויים בחיות המעבדה נערכו במנזר הצרפתי בטלביה, מול משכן הנשיא כיום, במתחם ששימש בית-דין צבאי בתקופת המנדט הבריטי.
המקצוע החשוב השני, שנלמד אף הוא לאורך כל השנה, היה הבוטניקה החוקר את חיי הצמחים, החל מהבקטריה החד תאית ועד לעצים. לעולם הצמחים יש השפעה רבה על בעלי החיים בכלל ועל האדם בפרט. הוראת המקצוע התמקדה בשני ענפים חשובים: האחד היה תורת המיון – שמם המדעי של הצמחים, הנקבע בלטינית. כל צמח נקרא בשם כפול: שם הסוג ושם המין, כאשר כמה סוגי צמחים מאוחדים למשפחה וכמה משפחות, הקרובות בתכונות מסוימות שלהן, מאוחדות לסדרה. הסדרות מקובצות למחלקות ואלה שייכות לקבוצות-על הקרויות 'ממלכות'. הסיבה שלנו, הסטודנטים, ללימודי הבוטניקה הייתה צמחי הרפואה. חלק מהצמחים התגלו כיעילים להרגעה ולריפוי ואילו לאחרים יוחס, בימים קדומים, כוח עליון בזכות אמונות, תפילות ומנהגים פולחניים. בעבר הלא כל-כך רחוק היו צמחי רפואה רבים מקובלים בבתי המרקחת, אך חלקם הגדול הוחלף בחומרי רפואה סינטטיים. ב-  10-15 השנים האחרונות ישנה התעניינות מחודשת, גוברת והולכת, בחומרי רפואה חדשים או משופרים, שמקורם בצומח וגישה זו, של רפואה אלטרנטיבית, מקובלת כיום בחלקים נרחבים בעולם.
את ענפי הבוטניקה האחרים, בהם פיזיולוגיה, מורפולוגיה וגנטיקה של הצמח למדנו עם אחד המורים הטובים בפקולטה דאז: פרופסור מיכאל בן ארי שהיה גם סגן נשיא האוניברסיטה ובשנים האחרונות לחייו נודע כמי שפיתח שיטות השקיה מיוחדות בחווה הניסיונית בעובדת שבנגב.
לימודי הבוטניקה התקיימו בצריף שהוקם על אדמת טרשים, במקום בו עומד כיום משכן נשיאי ישראל. הסטודנטים לרפואה לא גילו כל עניין בבוטניקה, כיון שסברו שאין בה כדי לתרום דבר וחצי דבר למקצוע הרפואה, אך זה לא מנע בעדם לנטוע עצים. חלק מהעצים הסובבים כיום את בית הנשיא ואת מוסד ואן ליר הם אלה שנטענו אנחנו, הסטודנטים של המחזור הראשון של בית-הספר לרפואה, בט"ו בשבט של חורף 1953.
שיעורי הפיסיקה, אותם לימד פרופסור ארנסט אלכסנדר ושיעורי הכימיה האן-אורגנית, שלימד הפרופסור בנימין קירזון התקיימו בבנין חדש ברחוב ממילא, שמאוחר יותר נהרס במסגרת הפרויקט החדש של ממילא. שיעורי המעבדה המעניינים ביותר, במסגרת לימודי הכימיה, היו אלה שבניהולו של ידידי לעתיד-לבוא ושותף לעתיד-לבוא בעבודות מחקר משותפות על נחושת – ארוין יונגרייס. שיעורי המעבדה האלה התקיימו מידי יום ראשון מהשעה 8 בבוקר ועד השעה 1 בצהריים. הייתה זו מעבדה אנליטית אליה הוכנסו חומרים בלתי מזוהים בתוך מבחנות, ועלינו הוטל לזהותם כשלרשותנו עומד פרק זמן קצר יחסית. לשם כך היה עלינו להתארגן במהירות וביעילות לעבודה משותפת, כדי לגלות ולזהות את המתכות שבמבחנות. מעבדת הכימיה האורגנית שכנה בחצר בנין טרה-סנטה ואת השיעורים בה העביר פרופסור ארנסט ברגמן. עוד בין מורי השנה הראשונה שראוי לאזכרם: פרופסור אברהם פרנקל שלימד את יסודות המתמטיקה, פרופסור אהרון קציר שלימד את יסודות הכימיה הפיסיקלית, היה בין המדענים הבולטים בישראל ונרצח בשדה התעופה בלוד, בשובו מכנס בינלאומי, במתקפת טרור שביצע ארגון יפני, 'צבא הכוכב האדום'. לזכרו של קציר הוקם במכון וייצמן מרכז לחקר הביולוגיה הפיסיקלית. נאס"א, הרשות הלאומית לאווירודינמיקה וחלל של ארה"ב, קראה על שמו של הפרופסור קציר את אחד המכתשים על הירח. אחיו, הפרופסור אפרים קציר, היה בין הביו-כימאים הבולטים במדינה, חתן פרס ישראל למדע, ממקימי חיל המדע הישראלי (חמ"ד) והרצה לנו, הסטודנטים, על תגליותיו המדעיות בתחום הסינתזה של חומצות אמינו והסינתזה של מערכות אנזימטיות סינתטיות. לימים, בהיותו נשיאה הרביעי של מדינת ישראל טיפלתי, במסגרת ההסתדרות הרפואית 'הדסה', באשתו נינה ושתי בנותיו,נורית ועירית שהלכו לעולמן בנסיבות טרגיות בגיל צעיר. מורה מצוין נוסף שלנו היה פרופסור ישעיהו לייבוביץ. מורה מרתק ויוצא דופן בכושרו הרטורי, שלימד אותנו כימיה אורגנית והרצה בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים. בצד פעילותו המדעית היה פרופסור לייבוביץ פעיל במגרות ציבוריות ומעולם לא נרתע מלהביע דעות, לעתים נחרצות וקיצוניות ביותר, בענייני השעה. הוא זה שיצא נגד משטר המפלגות וקרא להפרדת הדת מהמדינה. מרגע שהסתיימה מלחמת ששת הימים הוא היה זה שהביע התנגדות נחרצת ומוחלטת לסיפוח השטחים שכבשה ישראל במלחמה, בטענו שהכיבוש משחית את החברה הכובשת. הוא אפילו הביע תמיכה בסרבני השירות ביהודה, שומרון וחבל עזה. בנו, אורי, שירת איתי בצה"ל ונכדו, יובל, הוא אחד הרופאים הפסיכיאטריים הבולטים. את הקורס ביסודות הגנטיקה, הנחשב כיום למקצוע מרכזי ברפואה, ובמיוחד בהתמחות בה אני עוסק: תחום הרבייה, לימדה פרופסור אליזבט גולדשמיט.
מבחינתי, הלימודים התקיימו רק בימים ראשון עד חמישי, וכל מה שנלמד בימי ששי לא זכה לכל התייחסות ממני, כך שלא דרכתי ולו פעם אחת בשיעורי סטטיסטיקה, אקלים, תרגול במתמטיקה ואנגלית והסתפקתי במבחנים בלבד, אותם עברתי בהצלחה.
 
שיעורי אנטומיה
במחצית השנייה של שנת הלימודים השנייה התקיימו הלמודים שלנו בבנייני בית-הספר לרפואה שליד גן העיר. ללימודי האנטומיה הוקדשה שנה תמימה והם חרוטים היטב בזיכרוני, כמו גם תחושת יראת הכבוד שחשתי בכניסה לחדר הנתיחות של המתים, שהיה אולם גדול ובו 15 גוויות אדם שרועות על שולחנות ומכוסות בשעונית. כיום מהווה בנין זה חלק מבנייני עיריית ירושלים ובאותו חדר עצמו, שבו בצענו את נתיחות הגופות, שוכנת כיום מסעדה!  מנהל המחלקה, פרופסור מרדכי איצקוביץ, לימד אותנו היסטולוגיה ובמקביל למדנו אנטומיה של המוח כנושא ראשי בתחום האנטומיה, נושא עליו היה אחראי ד"ר גרשון גיטלין, אז עולה חדש מדרום אפריקה שכל ניסיונו בהוראת אנטומיה הסתכם בכשנתיים בלבד ולכן בפועל רכש את כישוריו בתחום זה יחד איתנו, הסטודנטים אותם אמור היה ללמד. עוזרו של ד"ר גיטלין היה ד"ר יהודה נוטקוביץ, עולה חדש מארגנטינה שעדיין  לא שלט בשפה העברית וכך את רוב המושגים והמונחים באנטומיה למדנו ב…ספרדית. באולמות נתיחת הגופות היו מיכלים שבהם הוחזקו בפורמלין אברי אדם, בהם ידיים או רגליים, ושאותם הוצאנו מהמיכלים כדי להתכונן לבחינות, וזאת אך ורק באישורו של הלבורנט הראשי, יצחק, ששלט באיברים הללו ביד רמה.
באותם ימים עדיין לא התקבל בכנסת חוק האנטומיה-פתולוגיה והיו אז חילוקי דעות קשים בממשלה באשר לחוק זה, בעיקר בשל התנגדותו העזה והנחרצת של הממסד הדתי בארץ. הדתיים טענו שאין כל צורך ללמוד אנטומיה בעזרת גופות אדם וכי ניתן ללמוד זאת בעזרת דגמים מפלסטיק. לכן, באותה תקופה, הגופות שהועמדו לרשותנו היו של מסתננים, פדאינים, שנהרגו בתקריות עם כוחות צה"ל.
אני זוכר שליד שולחן הנתיחה של הגווייה הראשונה שלנו היינו ששה: ד"ר אחמד סאב הדרוזי, ד"ר ברוך מודן - לימים מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר אבן אחיטוב – לימים מנהל המחלקה האורטופדית ב-'איכילוב', חברי הטוב דר" אריה דורסט – לימים מנהל המחלקה הכירורגית בבית-החולים האוניברסיטאי של 'הדסה', גרשון, שאת שם משפחתו אינני זוכר והוא לא סיים איתנו את השנה השנייה, ואנוכי. מבין הששה שחייבים היו לבצע בגופה את הנתיחה – שלושה עתידים להפוך לכירורגים. כבר בשלב מוקדם זה ניתן היה להבחין בהבדלי הנטייה של המקצוע לעתיד לבוא: בעלי הכישורים הכירורגיים ביצעו את הדיסקציה העדינה של השרירים, העצבים וכלי הדם של הגופה, כשכל הדיסקציה בוצעה בהתאם לכתוב בספרו של קנינגהם, שהיה פתוח לפנינו.
מן הראוי לציין כי הלחץ של שיעורי האנטומיה היה קשה מאוד, ולא רק בשנה השנייה אלא גם בסמסטר הראשון של השנה השלישית, וזאת בעיקר בשל שיטת ההוראה של ד"ר גיטלין, לפיה לאחר כל מערכת שנלמדה הוא נהג לבחון אותנו בנושא ועמד על כל פרט, ולו הפעוט ביותר, במבנה האנטומי, בסעיפים של כלי דם, בהסתעפות העצבים וכמובן במבנה השרירים.
המפגש הבא שלי עם ד"ר גיטלין היה במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973 אני, כמו רופאים נוספים, הוצבתי כרופא-מנתח בחדר הניתוח של 'הדסה' עין כרם והפרופסור גיטלין, בעל הידע באנטומיה, הוצב כעוזר למנתחים. המפגש הזה היה מדהים כיון שהוא אירע כשלחדר הניתוח הובא פצוע קשה, עם דימום תוך בטני, שהורדם, נוקה, וכוסה בסדינים לקראת הניתוח. פרופסור גיטלין עמד מולי וראה איך אני לוקח בידי את סכין הניתוחים – סקלפל - ותוך שניות ספורות מגיע בחתך לתוך חלל הבטן, מבלי לעבור באופן יסודי את השכבות השונות של מבנה קיר הבטן, ובודאי ללא זיהוי של כלי הדם והעצבים העוברים באזור זה. עד היום אני יכול לראות את התדהמה שפשטה על פניו כשנוכח לדעת שלאותה עמידה על פרטי פרטים שלו, בשיעורי האנטומיה, לה הקדיש זמן כה רב וירד לחיי דורות של תלמידים, אין למעשה כל ערך בעת ביצוע פעולה כירורגית. במו עיניו הוא ראה איך בשניות עברתי את כל קירות הבטן והגעתי לחלל הבטן – הצפק - כדי לחפש ולאתר את מקור הדמם.
אחד המקצועות הבסיסיים שעל כל סטודנט לרפואה ללמוד הוא הפיזיולוגיה – תחום העוסק בחקר הגורמים הפיסיקליים והכימיים האחראים לפעילותו התקינה של האורגניזם החי של  האדם. הפיזיולוגיה חוקרת את פעילות הגוף כולו, על אבריו השונים, כמו גם את פעילות תאי הגוף והמבנים התת-תאיים ואת יחסי הגומלין שביניהם. היא עוסקת בתכונות היסודיות המשותפות של כל חומר חי, בארגונו ובאופן פעולתו. כאשר הידע בפיזיולוגיה הינו ידע בסיסי שחובה על כל רופא להיות בקי בו. ככל שיש לו ידע נרחב יותר בתהליכים הפיזיולוגיים של מערכות הגוף, כך יהיה מסוגל להבין את התהליכים הפוגעים בתפקוד הנורמאלי של מערכות אלה וכמובן את הגישות הטיפוליות במצבי תחלואה שונים.
בראש המחלקה לפיזיולוגיה עמד פרופסור יונתן מגנס, שהיה בנו של נשיא האוניברסיטה הראשון, פרופסור לייב-יהודה מגנס המנוח. הבן היה אנגליי נעים הליכות ובעל ידע נרחב מאוד במקצוע הפיזיולוגיה. חסרונו הגדול היה היעדר כושר הוראה, אולי בשל ליקוי חמור בדיבור ממנו סבל ואולי פשוט בשל חוסר כישרון להוראה. סגל ההוראה של המחלקה  לפיזיולוגיה לא היה ברמה דומה לזו שבמחלקות האחרות ובסופו של דבר לא זכינו למורים ראויים שיכלו להעביר לנו את החומר החשוב הזה כפי שראוי להעבירו. הדבר התבטא הן ברמה התיאורטית, בשעת ההרצאות והן, ואולי בעיקר, ברמה המעשית, בעת שיעורי המעבדה הניסיונית.
במקצוע חשוב אחר, ביוכימיה, שהוא המקצוע הבסיסי הנוסף הנלמד בשנה השלישית, זכינו דווקא למרצה מעולה: פרופסור שלמה הסתרין שזכה בפרס ישראל בכימיה. הביו-כימיה היא ענף של הכימיה העוסק בחקר ההרכב הכימי של חומרי הגוף של היצורים החיים ובשינויים הכימיים החלים בחומר. זוהי הכימיה של החיים, הגשר בין הכימיה לביולוגיה. המקצוע עוסק בתהליכים כימיים בגוף החי ובמבנה ובתפקוד של הגורמים המרכיבים את התא כגון: חלבונים, פחמימות, שומנים וחומצות נוקלואידיות.
בשנים בהן למדתי רפואה קיבל מקצוע הביוכימיה תנופה מיוחדת, ובעזרתו ניתן היה להבין  לא רק את התהליכים הנורמאליים הפועלים בתא, אלא בעיקר אפשר היה להסביר, על-ידי חקירת השינויים הביוכימיים, מצבי תחלואה שונים. זו הסיבה שעשור זה, של שנות החמישים, מכונה גם 'עשור הביוכימיה של הרפואה". הידע שהצטבר בחקר הביוכימיה חשוב ביותר לא רק בפני עצמו, אלא גם במקצועות כמו גנטיקה, ביולוגיה מולקולארית, הכרת מנגנוני תחלואה ברפואה וכן בחקלאות. הביוכימיה המודרנית לא הסתפקה רק בחקר  הפעילות האנזימטית אלא עסקה גם בסינתזה של האנזימים, כשבין החלוצים בתחום זה היה מורה שלי, הפרופסור אפרים קציר – לימים נשיאה הרביעי של מדינת ישראל.
את הקורס בביוכימיה קלינית העביר פרופסור ארנסט ורטהיימר. בהמשך לימד אותנו גם פרופסור אליעזר שפריר שמילא את מקומו. המטרה הייתה להקנות לנו, הסטודנטים הצעירים, את הידע בשיטות אנליטיות, בבדיקת והכרת המרכיבים העיקריים של נוזלי הגוף: דם, שתן ונוזל עמוד השדרה. רמות הסטיות מהנורמה של מרכיבי נוזלי הגוף יכולות להצביע על תחלואה, לשמש כלי עזר חשוב באבחון מחלה ספציפית ובעיקר להצביע על מחלות הקשורות בחילוף החומרים, וזו הסיבה שמעבדת הכימיה הקלינית היא כיום אחת המעבדות המרכזיות בכל בית חולים.
במסגרת קורס זה, של ביוכימיה קלינית, למדנו אמנם הרבה חומר תיאורטי הקשור במחלות מטבוליות, אך בעיקר הוקדש הקורס לעבודה מעשית, לבדיקת מרכיבים אחדים, החשובים ביותר, בשתן ובדם. אז, באותן שנים רחוקות, הפרופסור ורטהיימר וצוותו לימדו אותנו את השיטות האנליטיות הפשוטות, בהן נבדק כל אלמנט בנפרד – דבר שארך זמן ממושך ולא היה מדויק כיון שהיה תלוי ביכולת הפענוח של הלבורנט. כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, פותח מכשור אוטומטי המסוגל לבצע אנליזה ולקבוע את הרכבי הדם על הרכביו השונים.  כיון שלמדנו רפואה ביחד עם בנותיו של הפרופסור ורטהיימר, היה כמובן קשר חברי, שהתהדק עם השנים לאחר שיילדתי אחדים מילדיהן. אחד ה'ילדים', ד"ר יורם אברמוב, סיים אף הוא את בית-הספר לרפואה ב'הדסה', המשיך והתמחה במחלקתי, מיילדות וגינקולוגיה, והיה לאחד הרופאים היותר מבריקים בתחום זה, הן בהיבט הקליני והן בהיבט המדעי.
אחד הקורסים המעניינים, אותו למדנו בשנה הרביעית, היה הפרמקולוגיה. קורס בעל חשיבות רבה לעתידו של כל רופא. זוהי תורה העוסקת בחקר תרופות והשפעתן, חוקרת את מנגנון הפעולה של התרופות על מערכות הגוף, נורמאליות או פתולוגיות. מטרת הקורס הייתה להכין את הרופא, או להקנות לו ידע, כיצד להשתמש בצורה יעילה ובטוחה בתרופות השונות. הדגש בקורס הושם על ההשפעה הכללית של קבוצות החומרים הפרמקולוגיים העיקריים ופעילותם.
מנהל המחלקה לפרמקולוגיה והאחראי על הקורס החשוב הזה היה פרופסור פליקס ברגמן, רופא וכימאי שעלה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. כאן עסק במחקר במכון וייצמן והיה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית. לבד מהיותו מרצה מעולה מהשורה הראשונה, ארגן הפרופסור ברגמן את המעבדה הניסיונית לפרמקולוגיה בצורה יעילה ומעניינת ביותר. הניסיונות על השפעות התכשירים הפרמקולוגיים נעשו במעבדה, תוך לימוד על חתולים, והשפעתם נבדקה על מחזור הדם, מערכת העצבים ומערכת הנשימה של החתולים. כל 3-4  סטודנטים 'עבדו' על חתול אחד, החל מהרדמתו, דרך הכנסת צינוריות למחזור הדם שלו, תוך בדיקת השפעת התרופה שהוחדרה על מחזור הדם, על הלב ורישום השינויים על תוף מצופה פחם, עליו ניתן היה לרשום את השינויים בצורה גרפית.
ניסויים אלה שלנו בחתולים עוררו פאניקה אמיתית בלב תושבות רחביה וטלביה, שהיו מגיעות לבית הספר לרפואה בחיפוש נואש אחר חתוליהן שנעלמו במהלך הלילה, בתקווה למצוא אותם ולהצילם מידינו. חתולים אחדים אכן היו ברי מזל וניצלו במועד.
יחסי לפרופסור ברגמן היה יחס של הערכה עצומה, לא רק כסטודנט לרפואה, אלא יותר בשנים שלאחר מכן ובשנים האחרונות לחייו. בהיותו בשנות השמונים היה מגיע לבית-הספר לרפואה, יושב שעות בספריה וקורא, ובנוסף גם עבד במעבדה. אני הייתי מלא התפעלות מהאיש הזה, עטור השיבה, הממשיך במרץ בפעילותו האקדמית.
בשנים אלה היה המכון הפתולוגי של בית-הספר לרפואה בשיא פריחתו. בראשו עמד הפרופסור הנרי אונגר, כשלצידו צוות של בכירי הפתולוגים בארץ באותם ימים, בהם הפרופסורים וולמן, ליבן, בכר, זקס ולאופר שלימים היו למנהלי מכונים פתולוגיים שונים בארץ.
הפתולוגיה, אחד המקצועות היותר חשובים בהוראת הרפואה, היא ענף ברפואה שעיסוקו בחקר סיבות המחלות ודרכי התפתחותם של התהליכים החולניים. תרומת הפתולוגיה למחקר הרפואי גדולה וחשובה ומתבטאת בתחומים שונים. למשל: מתן ביסוס מורפולוגי למחלות, לתסמונות, או לתוצאות של טיפול, על-ידי צירוף הממצאים הקליניים והמעבדתיים לחקירת השינויים בצורת האיברים שנפגעו. רוב הבדיקות הפתולוגיות נעשות על רקמות שנלקחו מאנשים חולים – ביופסיות – כאשר על הפתולוג, במקרה זה, לאבחן את השינויים הפתולוגיים שחלו ברקמה, וכאלה יש מסוגים שונים. כיום השימוש העיקרי הוא באבחון תהליכים ממאירים ותהליכים זיהומיים וניווניים.
תפקיד חשוב אחר של הפתולוגיה הוא הנתיחות שלאחר-המוות, שמטרתן לאבחן את הגורמים והסיבות למוות. מטרת הנתיחות הללו היא לשפר את רמת הטיפול הרפואי, על-ידי השוואת אבחנות קליניות שנעשו בעת שהנבדק היה עדיין בחיים לממצאים האובייקטיביים הנקבעים בעת נתיחת גופתו. לפתולוגיה יש תפקיד מרכזי בהוראת הרפואה, בהיותה המגשרת בין ידע בסיסי בביולוגיה של האדם לבין לימוד המחלות.
כסטודנטים למדנו פתולוגיה בשני מקומות שונים. הראשון שבהם היה חדר המתים של בית החולים 'זיו', שם השתתפנו בנתיחת גופות. המקום השני היה המחלקה לפתולוגיה בבית הספר לרפואה במגרש הרוסים, אליו הועברו האיברים שנלקחו מגופות נפטרים שונים ושם, בנוכחות הצוות הבכיר של המחלקה, נבדקו האיברים.
השלב העיקרי בלימודים אלה היה לימוד המערכות השונות של האדם במצבי תחלואה, הן מבחינת האיברים המאקרוסקופיים שהיו מצויים במוזיאון הפתולוגי ואיברים מנתיחות והן באופן מיקרוסקופי,  בפיקוח צמוד של המדריכים. הבחינה בפתולוגיה הייתה אחת הקשות ביותר והורכבה משלושה חלקים: בחינה בעל פה מול שלושה בוחנים על כל החומר התיאורטי, זיהוי הפתולוגיה המאקרוסקופית באיברים שונים בהם לב, כבד, שלייה או כל איבר אחר וכן זיהוי  השינויים הפתולוגיים במשטח מיקרוסקופי.
את הקורס בפרזיטולוגיה העבירו לנו מדענים בעלי שם עולמי בתחום זה, ביניהם ראוי לציון מיוחד פרופסור שאול אדלר, חתן פרס ישראל, שחקר בין היתר את מחלת הלשמניאזיס ואת מחלת המלריה. עוד לפני הקמת המדינה תרם פרופסור אדלר תרומה נכבדה לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר מחקריו בנושא קדחת המערות פורסמו והזהירו את צבאות הברית שבמזרח התיכון לבל ייכנסו למערות. ראוי לציין כי על נושא קדחת המערות עבד פרופסור אדלר יחד עם ד"ר שיבא עוד בשנת 1935. במהלך מחקרם חלו השניים בקדחת המערות. מורים נוספים שלנו בנושא זה היו ד"ר אביבה צוקרמן, שלימדה את תחום הזיהומים בפרוטוזואה ופרופסור אוסקר תיאודור, שלימד בעיקר על הזיהומים המועברים על-ידי זבובים. תיאודור היה האיש שגילה, במלחמת העולם השנייה, את דרך הפצת המלריה על-ידי היתושים באזור הדלתא של מצרים באותן שנים.
כסטודנטים לרפואה גילינו עניין רב יותר בחלק המעשי של הפרזיטולוגיה, זה של העברת הזיהום ושל המחלה עצמה ותופעותיה, ופחות עניין אותנו מיון סוגי הפרוטוזואה השונים, המבנה שלהם או מיון התולעים.
הפרזיטולוגיה הייתה המקצוע הפרה-קליני האחרון אותו למדנו בסמסטר השני של השנה  הרביעית ללימודי הרפואה. השיעורים התקיימו בבנין של בית-החולים 'אביחיל' לשעבר, שבמגרש הרוסים, במבנה שכלל גם מוזיאון בו הוצגו סוגים שונים של תולעים, יתושים, ומעבירי המחלות הנוספים. כל סטודנט לרפואה של אותן שנים זוכר היטב את הטכס המיוחד אותו נהג לקיים הפרופסור תיאודור: טכס הקראת ציוני הבחינה הסופית בפרזיטולוגיה – מאורע שהתרחש בקביעות על מדרגות בנין 'אביחיל', מול פניהם המשתאות של העוברים ושבים, כששמו של כל סטודנט נקרא בקול רם ופרופסור תיאודור מוסר לו את הציון הסופי וכן הערכה כללית על לימודיו בקורס זה.
לימודי בדיקת החולה (אבחנה פיסיקלית) היו המגע הראשון שלי עם החומר הקליני,    כשהלימודים עצמם התקיימו במחלקות הקליניות השונות שבעיר. האחראי על הקורס היה  ד"ר שלמה בלונדהיים, משגיח ומפקח על ההוראה, שנהג להגיע ללימודים כשהוא רכוב על הוספה שלו. כסטודנטים בסוף שנתם הרביעית הקדשנו תשומת לב מיוחדת למקצוע של האבחנה הפיסיקלית, תחום בו מתקיים למעשה המגע הראשוני עם החולה, תוך לימוד הטכניקה של בדיקת החולה על כל מערכותיו. לשיעורים אלה, שהתקיימו בצהריים בבניינים השונים של המחלקות השונות בעיר, הייתי מגיע רכוב על המושב האחורי של הוספה בה נהג חברי הטוב משה ברנט. אני מצידי הקדשתי תשומת לב מרובה לפרק לימוד זה, ששימש ומשמש אותי עד היום בעת בדיקת חולה באופן יסודי, לצורך הערכה קלינית כללית.
שנת הלימודים החמישית שלנו הוקדשה לסבב במחלקות הקליניות העיקריות, בהן המחלקה הפנימית, מחלקת נשים ויולדות, המחלקה הכירורגית ומחלקת ילדים. המחלקה העיקרית הייתה המחלקה הפנימית, המחולקת לשתי מחלקות פנימיות שהיו ממוקמות ב'בית הדגל'  ובה למדנו במשך שלושה חודשים. היה זה מבנה ערבי ישן שמיד עם תחילת 'המאורעות' עבר לידי צה"ל ופעלה בו המשטרה הצבאית. בעת מלחמת השחרור נענה מושל ירושלים דאז, ד"ר ג'וזף, לדרישת 'הדסה' לפנות את יחידת הצבא מן המקום כדי להופכו לבית חולים.   בקומה הראשונה של הבניין שוכנה מחלקה פנימית-א' בראשותו של פרופסור פריץ דרייפוס,  שהייתה בעלת אוריינטציה קלינית ובה הושם הדגש על הכיוון הפסיכו-סומטי של הרפואה הפנימית, בעוד שבקומה השנייה שוכנו מחלקה פנימית ב' בראשותו של פרופסור משה רחמילביץ, יחידה מטבולית בניהולו של פרופסור בלונדהיים ויחידת לב, עם חמש מיטות, בניהולו של פרופסור קארל בראון.
הקבוצה הקלינית מנתה שמונה סטודנטים וסטודנטיות, אני ביניהם, שעשו את הסבב הקליני בכל המחלקות, כשבין המחלקות הראשונות בסבב הזה הייתה מחלקה פנימית ב' . על הסטודנט היה לקבל חולים, ופירוש הדבר הוא אנמנזה ( תולדות המחלה), בדיקה גופנית, הזמנת בדיקות-עזר וקביעת התוויות טיפול. לכל אחד מהסטודנטים 'הוקצבו' ארבעה חולים, או בעצם ארבע מיטות, שבהן התחלפו החולים במהלך 12 שבועות שהותנו במקום.  תפקידנו, כסטודנטים, היה לקחת את הדמים הנחוצים מאותם החולים, לערוך בדיקות שתן, לעקוב אחר התפתחות המחלה, להציג כל חולה חדש בפני הרופא הבכיר, להשתתף בביקורי ערב ובוקר במחלקה, כשהיום 'הגדול' שלנו היה יום חמישי בכל שבוע, כשעל כל סטודנט  היה להציג את החולה בביקור הגדול של מנהל המחלקה, פרופסור רחמילביץ. מאורע בעל חשיבות ורב מתח עבור הסטודנטים.
החולים הראשונים שלי
בשני החדרים שבפינת הקומה השנייה שכבו החולים שהיו ב'טיפולי'. החולה הראשון שלי היה השופט שניאור חשין, איש מבוגר, גבה קומה ובעל שער שיבה, שבלט בהתנהגותו האריסטוקרטית. כשניגשתי למיטתו במטרה לקבל אנמנזה הוא הבין מיד שזו התנסותי הראשונה, בעוד שהוא עצמו כבר 'התנסה' עם סטודנטים מקבוצות אחרות שפקדו את מיטתו. האיש הזה שיתף איתי פעולה בצורה מרשימה ומסר לי את תולדות מחלתו – אי ספיקת לב-  לפרטיה. בנוסף הוא גם פירט באזני את הטיפול הרפואי שהוא מקבל. רשמתי בקפידה את כל דבריו וכך יכולתי להציג גיליון מפורט של החולה הזה בפני הרופאים הבכירים וגם, ואולי בעיקר, בעת ביקורו הגדול של הפרופסור רחמילביץ..
החולה השני שלי היה גבר כבן 60, מר. פ. שאושפז בשל מחלת הצהבת שהלכה והתחזקה, כשהיא מלווה בגרד. בגיליון הרפואי שלו צוין כי האיש קיבל טיפול בלרגטיל – תרופה מרגיעה נפוצה באותם ימים, אותה הרבו לתת רופאי קופת החולים. גם במקרה זה קבלתי אנמנזה מהחולה, אם כי פחות מפורטת מכפי שקיבלתי מהשופט חשין. בדקתי את מר פ. ומצאתי רק ממצא פתולוגי אחד ויחיד: ורידים מורחבים ברגליו. בדיקות הדם שנעשו לו הצביעו על כך שהאיש סובל מצהבת, כנראה על רקע חסימתי. באבחנה שכתבתי ציינתי כי מדובר בסרטן, גידול ממאיר בראש הלבלב, הגורם לחסימת דרכי המרה!
למחרת התקיים הביקור הגדול עם פרופסור רחמילביץ, כל צוות הרופאים והסטודנטים, בסך- הכול כ- 30 איש. כמקובל התבקשתי אני, הסטודנט, להציג את המקרה הקליני, בדיוק כפי שעשיתי במקרה הקודם של השופט חשין, וכן לקבוע את אבחנתי למקרה. ברגע שציינתי את אבחנתי: סרטן של הלבלב – קיבלתי, לעיני כל, נזיפה קשה מפרופסור רחמילביץ שסבר, כמו גם יתר אנשי צוותו, כי מדובר בצהבת כתופעת לוואי בשל מתן לרגטיל. רחמילביץ גער בי על שאני, הסטודנט הצעיר שהחלב טרם יבש על שפתיו ושזה לו בסך-הכול החולה השני שהוא רואה בחייו, מעז לאבחן סרטן של ראש הלבלב, מחלה ואבחנה שבעצם קובעת את הפרוגנוזה הגרועה ביותר של החולה: מוות ללא כל יכולת לטפל בו.
עד היום אני זוכר היטב את הנזיפה וההערות הקשות של רחמילביץ, כמו גם את מצב רוחי השפוף בעקבות האירוע הלא-נעים, בלשון המעטה. החולה פ. שהיה קרוב משפחה של אחד מרופאי אף-אוזן-גרון הבכירים ב'הדסה' הושאר באשפוז עם האבחנה של צהבת כתוצאה מלרגטיל ועם העידוד שפעילותה השלילית של התרופה תחלוף והאיש ישוב לאיתנו.
בדומה לביקור הגדול שהיה עורך פרופסור רחמילביץ בכל יום חמישי לצוות ולסטודנטים, הוא נהג לערוך ביקור- מודרך דומה לרופאי קופת החולים, בו היה מציג להם מקרה לדוגמא כדי להדריכם כיצד לנהוג כשחולה מגיע אליהם, עוד טרם אשפוזו. הפעם שימש מקרה הדוגמא אותו חולה והפרופ' רחמילביץ, איש שלתטן, בעל דעות מוצקות ומגובשות, הסביר לרופאי קופת החולים כי האיש סובל מצהבת אך ורק בשל טיפול לא נכון, תרופת הלרגטיל, שניתן לו על-ידי רופא קופת החולים.
בשעות הצהריים הסתיים הסיור לרופאי קופת החולים והחולה שלי הקיא דם ונפטר. הוחלט לבצע נתיחה של הגופה. הצטרפתי לד"ר אלברט בכר שביצע את הנתיחה, אם כי במקרה זה, ולמרות שכבר נכחתי בנתיחות, היה לי קושי רב לצפות בנתיחתו כי הייתה זו הפעם הראשונה שעל השולחן שכב מישהו ששעות אחדות קודם לכן היה 'חולה שלי', שהכרתיו במשך כחודש ימים במחלקה, אדם שככל אדם אחר במצבו רק חיפש מרפא למחלתו.
הנתיחה התבצעה על-ידי בדיקה חיצונית של הגופה, ביתור החזה ואבריו הפנימיים וביתור חלל הבטן. מיד עם פתיחת חלל הבטן ניתן היה לראות כי החולה הזה נפטר בשל תהליך סרטני, כשמקור הגידול היה בראש הלבלב, דבר שגרם לחסימת דרכי המרה ולצהבת הקשה ממנה סבל ואשר, בסופו של דבר, גרם למותו. האיש שהיה מוטל על שולחן הניתוחים שלפני מת בדיוק מהדבר אותו אבחנתי והצגתי באוזני פרופסור רחמילביץ וצוות הרופאים.
אמנם חשתי גאווה מקצועית מאבחנתי הנכונה, אולם באותו לילה לא יכולתי לעצום עין. לנגד עיניי רצו, בזו אחר זו, תמונות של החולה פ., האיש החי שהתלונן על כאבים, שסבל. תמונות בני משפחתו הקרובה, כמו גם גווייתו המבותרת על שולחן הניתוחים, לא הניחו לי. פתאום, לנגד עיניי, ראיתי את סופם של החיים בתוך שעות, וזה היה קשה.
למחרת, ביום חמישי, התקיים כרגיל הביקור הגדול לסטודנטים של פרופסור רחמילביץ, שכמובן כבר היה מיודע בכל תוצאות הנתיחה שלאחר המוות של הפציינט המנוח. במעמד הזה התגלתה גדולתו של פרופסור רחמילביץ כשציין באוזני הסטודנטים כי זמן מה קודם לכן  קבע סטודנט, הוא אפילו לא ידע את שמי, אבחנה שונה ומנוגדת לזו של צוות רופאי המחלקה שהייתה הנכונה!
חולה נוסף שהיה בשנת 1956 בטיפולי, במחלקה הפנימית, היה מר נחמן שטרקס, גבר חרדי מבוגר, עם זקן עבות, משכונת מאה שערים בירושלים. הוא אושפז בשל סוכרת קשה, שרופאיו התקשו כבר להשתלט עליה האשפוז שבו פגשתיו לראשונה היה לצורך איזון הסוכרת. האיש, בעל משפחה ענפה שהרבתה לבקרו, היה איש שיחה בעל חוש הומור, שבאותו זמן גידל בביתו את נכדו הקטן, יוס'לה שוכמכר, שהופקד בידיו על-ידי הוריו שעלו מפולין עם שני ילדים והתקשו, בראשית חבלי קליטתם פה, לגדלם בעצמם. הבת זינה, אז בת 9, נשלחה לכפר חב"ד והילד יוס'לה נשלח לסבא נחמן, כשההורים בטוחים שמדובר בסידור זמני עד שירווח וילדיהם ישובו הביתה.  לאחר זמן מה, כשהסתדרו ההורים, לא הסכים הסב להוציא את הבת מהפנימייה בכפר חב"ד ולהחזירה להוריה ואילו את נכדו הבטיח הסב להחזיר לקראת תחילת שנת הלימודים, אולם כל ניסיונותיהם של בני הזוג להחזיר לידיהם את בנם עלו בתוהו. הסב סירב להחזיר את נכדו בטענה שהילד יקבל חינוך חילוני והדבר ידרדר את נפשו הרכה לעולם הכופרים והחוטאים. בצר להם פנו ההורים לבית המשפט, ומכאן ואילך הפך סיפורם האישי לפרשה שהכתה גלים ועשתה כותרות בעיתוני אותן שנים. המשטרה חיפשה לשווא אחר הילד הנעלם בשכונות ירושלים ובני ברק. צווי בית המשפט שהורו לסב להחזירו להוריו לא כובדו והסב המשיך להתעקש. בתוך כך התברר כי חששם של ההורים היה מוצדק: הפרשה חרגה מגבולות המדינה לאחר שהתברר כי הילד הרך הוברח, בלבוש ילדה, לברוקלין, ארה"ב, בידי גיורת צרפתייה, רות בן דוד שלימים, כשכבר הייתי רופא נשים העוסק בפוריות, הייתה בטיפולי ואז הבנתי את המעורבות שלה בחטיפת הילד. הילד יוס'לה גדל בברוקלין וכמעט אפסו הסיכויים להחזירו עד שדוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, גייס למשימה את השירותים החשאיים של ישראל, שגילו את מקום הימצאו המדויק ולאחר 3 שנות היעדרות הוחזר הילד לחיק הוריו לעיני התקשורת הנרגשת, שהנציחה כל רגע.  בתקופה בה הייתי סטודנט והסב אושפז במחלקה הפנימית שבה עשיתי סבב שוחחתי איתו בנושאים שונים, נהניתי מחוש ההומור שלו, אך הקשר שלו לנכדו יוס'לה מעולם לא עלה.
במסגרת מחלקה פנימית ב', ב'בית הדגל', פעלה יחידה מטבולית בראשותו של ד"ר בלונדהיים שעסקה בעיקר בהפחתת משקל. במחלקה זו שכבה באותם ימים גברת א., אם לשלושה, ששקלה 130 קילוגרמים ואושפזה בניסיון להפחית ממשקלה בדרך האוניברסאלית: דיאטה, או ליתר דיוק: הפחתה מבוקרת בשיעור הקלוריות. אלא שהחולה א. לא הסתפקה בכמות הקלוריות הזעומה שניתנה לה על-ידי הצוות הרפואי ואחיות המחלקה גילו שמדובר בטיפוס ספורטיבי למדי, שכן למרות משקלה העצום נהגה א. להזדחל מידי ערב, דרך המרפסת, לעץ התות שבחצר 'בית הדגל' ופשוט זללה תותים בפה מלא!
פרופסור רחמילביץ היה אחד הרופאים הבולטים בארץ  במשך שלושה עשורים והיה, לסטודנטים רבים, מודל חיקוי. האיש ניחן ביכולת קלינאית מופלאה. הוא היה מקבל מהחולה פרטים רפואיים ומשפחתיים מקיפים ביותר, זכר אותם בעל פה ולא הסתמך רק על הכתוב. הוא היה אמן באבחון מחלות מסובכות וידע ליישם מחקר רפואי קליני ברפואה המעשית.  נכון שמבחינה אישית הוא נחשב לאדם קשה, , קר מזג וחסר התחשבות בזולת, אך אי אפשר להתכחש לעובדה שהוא גידל דורות של רופאים פנימיים שהלכו בדרכיו.
גם אני, בשלושת חודשי הסבב שלי במחלקתו, ניסיתי לחקות את תכונותיו כרופא והיכולת הזו, להכיר היטב את החולים על מגוון בעיותיהם הרחב, מנחה אותי לאורך שנים ולא רק כרופא נשים.
עוד בהיותי במחלקתו נוצר בינינו קשר דק של הבנה. בעת שהותי במחלקתו נהגתי בדיוק כפי שנהגתי בכל תקופת למודי בבית-הספר לרפואה, כלומר, למדתי מיום ראשון ועד יום חמישי בצהריים, כשאני פוסח על הלימודים של ימי ששי, כדי לבלות בתל-אביב סופשבוע ארוך. בהיותי בסבב במחלקתו נהגתי לשהות שם במשך ימות השבוע עד שעות הלילה המאוד מאוחרות, הכרתי היטב את החולים שהופקדו תחת ידי כמו גם את החולים האחרים ששכבו במחלקה זו, אולם בימי ששי לא הופעתי כלל במחלקה, למרות ועל אף שזה היה יום המפגש של צוות הרופאים. לאחר שנעדרתי ממפגש חשוב זה במשך ששה שבועות רצופים קרא לי פרופסור רחמילביץ וביקש לדעת את הסיבה להיעדרותי. הסברתי לו שקשה לי לשנות נוהג של חמש שנים וכי אינני מסוגל להישאר בירושלים בסופי השבוע. דומה כי האיש הקשוח הזה הבין ללבי ולא התעקש יותר על נוכחותי במקום בימי ששי. בשנים שלאחר מכן נקשרו קשרים הדוקים למדי ביני לבינו, ובעיקר ביני לבין שני בניואלעזר ודני, חבריי, שהפכו לרופאים ומנהלי מחלקות: אליעזר הוא מומחה בהמטולוגיה ודני מומחה בגסטרואנטרולוגיה. במהלך השנים אף טיפלתי בכלותיו ובנכדותיו של פרופסור רחמילביץ' ולאחר פרישתו לגמלאות שיתפנו פעולה במחקר בסיסי שעסק במניעת הדבקויות בתוך חלל הבטן אצל חולדות.
הלידה הראשונה
הסבב הקליני השני שלי היה במחלקת יולדות ונשים ותחילתו בעבודה בחדר הלידה. החשיפה הקלינית בחדר הלידה שונה בתכלית השינוי מהחשיפה הקלינית במחלקות הפנימיות. כאן ראיתי לראשונה תהליך של לידה. ראיתי את ראשיתם של החיים קודם שהתקלקלו בידי בני האדם, קודם שנהרסו בידי החיים המודרניים, קודם שנפגמו ממחלות הזקנה. כאן, בחדר הלידה, הייתי חשוף לרגע דרמטי בו יוצאים אל העולם יצורי אנוש שלמים, "שחייהם" החלו באותו רגע ממש, והמטרה העיקרית של הרופא באותו מעמד היא לאפשר לידה תקינה. תהליך הלידה, דהיינו המעבר דרך תעלת הלידה, הינו המאבק הקשה ביותר שיצור אנוש עובר בחייו. מי שעובר ללא תקלה את תהליך הלידה עצמו עבר בהצלחה את המבחן הראשון של החיים.
חדרי הלידה של מחלקת היולדות שכנו בבית-החולים האנגלי של המסיון, ברחוב הנביאים. הבניין, שהוקם בשנת 1896, היה בנוי בחצי עיגול, כשבמרכז נמצאו משרדי ההנהלה ומעליהם היו שתי קומות שנקראו על שם ד"ר מקגאברן – מי שעמד שנים בראש החברה הלונדונית. עם פינוי הר הצופים, בעת מלחמת השחרור, שוכנה מחלקת היולדות בבית החולים של המיסיון, שהפך אז ל-'הדסה א'. מחלקת היולדות כללה חדר לידה – שהיה ממוקם בחלק המרכזי של המבנה וכלל למעשה שלושה חדרים, מהם שניים ששימשו כחדרי-צירים ואחד כחדר לידה. באזור הקשתות של הבניין היו שני חדרים גדולים עבור היולדות עצמן, כשבכל חדר היו כשלושים מיטות, וחדר נוסף לתינוקות ולפגים. היולדות, באותן שנים, הושארו בבית החולים 4 ימים לאחר לידה רגילה ו – 7 ימים לאחר ניתוח קיסרי.
מדרך הטבע האוכלוסייה במחלקה זו הייתה שונה בתכלית מזו שאכלסה את מחלקה הפנימית ממנה הגעתי. כאן היו נשים צעירות, בנות כל העדות, מירושלים ומישובי פרוזדור  ירושלים, רבות מהן עולות חדשות שזה מקרוב באו. היו אלה שנות גלי העלייה הגדולים לארץ, בעיקר מארצות אגן הים התיכון, אוכלוסיה שנשותיה היו רגילות ללדת בבית ועם הגיען המשיכו בנוהג זה, שהביא לתמותה גדולה בקרב היילודים. בן גוריון המודאג העלה אז הצעה שהכנסת העבירה כחוק, לפיה כל אישה שתלד בבית החולים תקבל מענק-לידה. היה זה חוק ששינה באחת את פני המיילדות בישראל: נפסקה, כמעט לחלוטין, מסורת הלידות בבית ואת מקומה החליפו בתי היולדות, שהיו בטוחים פי כמה הן ליולדת והן לרך הנולד.
המיילדות של סוף שנות החמישים ותחילת שנות ששים הייתה שונה בתכלית מזו של היום. שיעור הניתוחים הקיסריים היה נמוך ביותר ועמד על אחוזים בודדים מכל הלידות. הסיכון שבניתוח כזה היה גבוה ונעשו כל הניסיונות ליילד את האישה בלידה רגילה, לעתים עם התערבויות כירורגיות שהיום פחות מקובלות, כמו שימוש במלקחיים, סיבוב פנימי של העובר ועוד, כך שהמיילדות באותן שנים הייתה כמעט אמנות.
תפקידו של הסטודנט במחלקה זו היה ברור ומוגדר: היה עליו לקבל את היולדת בבואה לחדר הלידה, לקבל ממנה את 'תולדות המחלה', פרטים על תולדות משפחתה, פרטים גינקולוגיים שלה ותולדות מהלך ההיריון הנוכחי. כל סטודנט היה חייב לבדוק את היולדת בדיקה מיילדותית- שהיא בדיקה חיצונית על גבי הבטן -  לקבוע את מצג העובר, האם החלק הראשון שיעבור בתעלת הלידה יהיה הראש, שזה המצג הרצוי והנורמאלי, או שמא העכוז, מצג המחייב היערכות אחרת, או שבכלל העובר מצוי בתנוחה המחייבת ניתוח קיסרי. אחרי כל הבדיקות האלה הדבר החשוב ביותר שהיה על הסטודנט לקבוע הוא את התקדמות מהלך הלידה.
הבדיקה נעשתה אז בצורה שונה מכפי שהדבר נעשה כיום. כדי לקבוע את 'הפתיחה' הכניס הרופא את אצבעו לפי הטבעת של היולדת ולא לתעלת הלידה שלה. קביעת 'הפתיחה' , שהיא בעלת משמעות רבה להערכת מהלכה התקין של הלידה, הייתה קשה מאוד בדרך בה נעשתה. גם ניטור דופק העובר נעשה אז בדרך של האזנה בעזרת סטטוסקופ עשוי עץ ולא בדרך האלקטרונית בעזרת מוניטור, כפי שמקובל כיום.
סטודנט שעקב אחר מהלך הלידה של היולדת היה גם זה שקיבל את הלידה, בתנאי כמובן שהייתה זו לידה רגילה, ללא פתולוגיה או צורך בשימוש במכשור. כבר מיומי הראשון בחדר הלידה חשתי שענף רפואי זה 'תפס אותי' ושבה אותי בקסמיו. קבלת הלידה הראשונה שלי אפפה אותי בהרגשה מיוחדת במינה, תחושת התרוממות רוח מעצם הבאת חיים חדשים לעולם, ותחושה זו לא עזבה אותי בעשרות השנים הבאות ועד היום. כל לידה שעוברת בשלום גורמת למיילד תענוג בלתי רגיל ולמרות שבעשרות שנותיי במקצוע עסקתי בכירורגיה, במעבדה, בטיפולי פוריות, עד היום הדבר אותו אני אוהב יותר מכל ושממנו אני מתרגש יותר מכל הוא לקבל לידה.
הלימודים בחדר הלידה כללו גם תורנויות לילה, דבר שמטבע הדברים חושף את הסטודנט ליותר יולדות וליותר לידות ומכיוון שכאמור, ממש מהרגע הראשון, הופנטתי מהתחום הזה ברפואה, החלפתי לא פעם חברים, פחות נלהבים ממני ונשארתי לתורנויות לילה. מבחינתי היה זה רווח נקי כי אם כל סטודנט בסבב שלו במחלקת יולדות, הנמשך כחודש ימים, חייב ליילד חמישה תינוקות, אני יילדתי כ- 30 תינוקות! 
את חדר הלידה ואת הלידות ניהלו המיילדות, כשבראשן הגברת לאה בלכר, המיילדת הראשית וסגניתה, בתיה כלב, מיילדת ותיקה שמאוחר יותר הרביתי לעבוד איתה במהלך התמחותי במיילדות וגינקולוגיה.
הוראת המיילדות כללה בכל בוקר ביקור גדול של אחד הפרופסורים של המחלקה, שבראשה עמד אז פרופסור ברנארד צונדק, הגינקולוג מספר 1 במדינת ישראל באותם ימים. לצידו היה האחראי על המיילדות, פרופסור אריה סדובסקי, מיילד ותיק הנחשב לאבי המיילדות של הישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה- 20. מלבד שני פרופסורים ותיקים ומנוסים אלה, הדריך פרופסור אהרון בז'יז'ינסקי את הסטודנטים בביקורי הבוקר. בז'יז'ינסקי עתיד היה, מאוחר יותר, לרשת את מקומו של פרופסור צונדק כמנהל, לאחר פרישתו של האחרון לגמלאות. עוד היו במחלקה: ד"ר רנאלדו טואף, ד"ר מכבי זלצברגר  וד"ר זאב קורן. מלבד הלימודים וקבלת הלידות עשינו באותו חודש גם ביקורים במחלקת היולדות, בה אושפזו נשים לאחר לידה, וכן למדנו ועקבנו אחרי מצבי תחלואה בעת הריון בקרב נשים שאושפזו לפני הלידה. במקרים בהם בוצע ניתוח קיסרי השתתף בו גם הסטודנט וזאת כיון שמספר הניתוחים מסוג זה היה מועט ביותר והיו בהם סיבוכים וסיכון לחיי האישה והיה חשוב שסטודנט לרפואה יצפה ואף ייקח חלק בניתוחים אלה. הניתוח הקיסרי עצמו בוצע בידי הרופאים הותיקים והמנוסים, שנהגו להזכיר את הניתוח הקיסרי שביצעו בחנה רובינא, הגברת הראשונה של התיאטרון העברי, שילדה בגיל מאוחר יחסית את בתה היחידה אילנה,  וכמעט קיפחה את חייה ב'הדסה' ירושלים.
במחלקה הגינקולוגית, בניגוד למחלקת היולדות, היו מאושפזות נשים שעברו התערבויות כירורגיות מסוגים שונים בשל מחלות שפירות וגידולים שפירים או ממאירים במערכת המין. בנוסף הייתה במחלקה זו פעילות כירורגית ענפה בתחום העקרות, כשנעשו ניתוחים לשיקום החצוצרות. בנושא זה ראוי להזכיר את פרופסור צונדק, האיש שיחד עם פרופסור סלמר אשהיים המציא, בשנת 1925, את המבחן הראשון לקביעת הריון על-ידי בדיקת שתן. פרופסור צונדק, אחד המדענים הגדולים בגינקולוגיה, היה חלוץ ומייסד של מקצוע הגינקולוגיה האנדוקרינית  - תחום העוסק בהפרעות הורמונאליות אצל נשים, בעיקר כאלה הקשורות באי-פוריות. 
פרופסור צונדק היה 'יקה' שניהל מחלקת נשים ויולדות בברלין ונאלץ לעזוב לפלשתינה עם עליית הנאצים לשלטון. הוא לא למד עברית גם אחרי 20 שנות הוראה בישראל. הסמינר היחיד אותו העביר היה על ביצוע הפסקות הריון, בו נהג להביע את דעתו השמרנית על הצורך בשמירת החיים והתנגדותו לביצוע הפסקות הריון. מרבית הסטודנטים, ואני ביניהם, היינו אז, בשנות ה- 50 ותחילת ה- 60, יותר ליבראליים וצידדנו בזכותה של האישה לבצע הפלה. במהלך הלימודים נקלעתי לויכוח חריף ומר בנושא זה עם פרופסור צונדק. משהתמשך הויכוח, ומכיוון שפרופסור צונדק היה אדם פיקח ביותר, הוא פנה אלי ואמר בעברית עילגת: 'בוא תסתכל עלי'. הסתכלתי עליו מבלי להבין את כוונתו והוא אמר: 'אני בא ממשפחה מרובת ילדים. תחשוב מה העולם היה מפסיד לו גם אמי, בהתאם לגישתך, הייתה מחליטה שמשפחתה גדולה מיד ומבצעת הפלה'.  
אין ספק שבסבב זה של 8 שבועות במחלקת יולדות התגבשה דעתי שזהו מקצוע העתיד שלי, מה גם שהבנתי כי מקצוע המיילדות והגינקולוגיה הינו רב-גווני עד מאוד וכולל בתוכו, מלבד המיילדות עצמה – ענף מרתק במיוחד, גם את הכירורגיה, את האנדו-קרינולוגיה העוסקת בפוריות, באמצעי מניעה ובתחלואה הקשורה בהפרעות של בלוטות ההפרשה הפנימיות. בסבב המחלקתי הזה נהניתי הנאתי מלאה מכל רגע ורגע. ביליתי במחלקה ימים ולילות. צוות הרופאים, כמו גם האחיות, הכיר אותי היטב ואולי זו אחת הסיבות שבשנת 1962, עם פרישתו של פרופסור צונדק מ'הדסה', נבחרתי להיות רופא הבית של מחלקת נשים ויולדות.