ב-14 בדצמבר 2005 מלאו 24 שנים לחקיקת חוק יסוד: רמת הגולן, החוק שהביא להחלת המשפט הישראלי על כל שטח רמת הגולן ואפשר לדרוזים תושבי הגולן להמיר את אזרחותם הסורית באזרחות ישראלית. במהלך השנים שחלפו מאז נחקק, עלה לדיון עתידו של חבל ארץ זה פעמים רבות.
לגבי ראשי הממשלה רבין נתניהו וברק אף נטען כי הם הביעו נכונות לדון בהחזרתו (כולו או חלקו) לסוריה, בתמורה לחתימת הסכם שלום בין שתי המדינות. בתחילת שלטונו של רבין בשנת 1992, אף החל קמפיין ארצי תחת הכותרת "העם עם הגולן" שזכה לתמיכה בקרב חלקים נרחבים בציבור, ובכל הסקרים ומשאלי דעת הקהל נתפס הגולן כקונצנזוס.
למרות זאת, עדיין עולה הרמה בדיונים, בשיחות ומצעי מפלגות שונות מפעם לפעם - ממשלות ישראל מבטיחות לנו כבר שנים רבות כי יביאו לחתימת הסכם שלום עם מדינות ערביות, ומתוך עיסת הבוץ הפלסטיני הטובעני, נדמה כי כל עסקה עם הסורים תהיה פשוטה יותר לכל הצדדים, שהרי רמת הגולן לא זוכה לאותו מעמד יהודי-היסטורי לו זוכים ירושלים או יהודה ושומרון. נוסף על כך, ברמת הגולן חיים כ-25,000 יהודים - הרבה פחות מרבע מיליון היהודים החיים ביהודה ושומרון, ומרבבות היהודים שבירושלים המזרחית. לבסוף, סוריה היא מדינה ומיוצגת בידי ממשלה והנהגה יציבה יחסית, בניגוד מוחלט למצב בביצה הפלסטינית הלוקה ביציבותה כמו גם ביכולת הביצוע שלה.
למרות כל האמור לעיל, מעולם לא הבשילו מגעים בנושא בין שתי המדינות, וזאת למרות עדויות רבות שנשמעו לאורך השנים על כך כי המו"מ בין המדינות הצטמצם כבר לאי-הסכמה על מטרים ספורים. הנשיא הסורי חפאז אל אסד (שנפטר מאז), צוטט כשהוא התפייט והעלה זיכרונות מילדותו עת שכשך במימי הכינרת. במשא ומתן עצמו, הטיעון הסורי המרכזי היה כי כפי שישראל נסוגה מכל סיני והסכימה לתיקוני הגבול בהסכם עם ירדן, כך עליה לסגת עד המטר האחרון מהגולן.
ישראל מצידה טענה, כי אינה יכולה לסגת מכל השטח ובכך להסכים למעשה להתחלק בשליטה על מקור המים הראשי של המדינה. נוסף על כך, התעקשו הישראלים להקים תחנות התרעה ביטחוניות במרכז הרמה ועל פסגת החרמון. למרות עמדות נחרצות של שני הצדדים, נרשמה התקרבות מפתיעה ומשמעותית –ייתכן כי אסד האב חש כבר כי מצבו הבריאותי רעוע וזמנו קצוב, והחליט לבצע מהלך לא-פופולרי זה לפני העברת השלטון לבנו.
מקבעים את הסטטוס-קוו
כיום, ניתן לייחס את המיליטנטיות של בשאר אסד על רקע רצונו להוכיח את היותו חזק בעיני העם הסורי (אסד הוא המנהיג היחיד שהעז לצאת בצורה כה גלויה כנגד המהלכים האמריקנים במזה"ת, והאמריקנים (ואפילו הצרפתים) מחפשים את ראשו בפרשת חרירי). ישראל מצדה, אינה ששה לוותר על רמת הגולן בשל הסיבות שצוינו לעיל, כמו גם בשל יתרונותיו הנוספים – החל במיקום האסטרטגי, הצופה על אזור דמשק וכלה בתעשיות כלכליות מפותחות באזור (תיירות, יין) והעובדה כי מדובר בגבול השקט ביותר.
סיבות אלו מתרגמות גם ליתרונו הפוליטי לשני הצדדים - מבחינת הסורים, ישראל כובשת בגולן אדמה סורית ועל כן היא עדיין אויבת מרה של ישראל ומהאחרונות מדינות ערב הנושאות את גדל המאבק וזהו יתרון הן בעולם הערבי והן בסוריה, כי כך מנותבים הסורים להתייחס לבעיות חוץ ולא בעיות פנים (ותמיד נחמד לזרוק לחלל האוויר משהו באשר ליוזמה סורית לשלום עם ישראל בכל פעם שמתהווה איזשהו לחץ בינ"ל על סוריה, כפי שקורה עתה בפרשת חרירי).
מבחינת ישראל, הגולן הוא חלק אינטגרלי ופופולרי מהמדינה ולכן לא מזיק לשחרר מדי פעם אמירות בנוסח "העם עם הגולן". אולם, אם תשאל מדוע הזקנה מנהריה עדיין ישנה במסדרון (אם היא לא נפטרה בינתיים) הרי זה בגלל שקברניטי המדינה עוסקים כעת בהבאת שלום עם הסורים...
נראה כי בלתי נמנע הדבר שנמשיך ונשמע על יוזמות סוריות, פגישות פסגה בשוויץ ודיונים סודיים שמטרתם "פתרון כולל", לפחות כל עוד ניתן נשאר מיץ לסחוט מהלימון הזה.
