סוס אחד נכנס לבר / דוד גרוסמן

דובל'ה ג'י (גרינשטיין), סטנדאפיסט, מחליט שביום הולדתו החמישים ושבעה הוא הולך להעלות את הסטנד אפ של חייו. הוא מחליט להעלות אותו במרתף בנתניה, מול קהל שלא ברור אם הוזמן על ידו או שהוא קהל מקרי. מה שבטוח הוא שאחד מהצופים, אבישי לזר, הוא כזה שהוזמן במיוחד על ידי דובל'ה. אבישי הוא שופט בדימוס חבר של דובל'ה בנקודת זמן ספציפית. דובל'ה מתקשר אליו באופן מפתיע, נותן לו זמן להבין ולהיזכר מיהו ומבקש ממנו להגיע להופעה כדי שיעביר עליו ביקורת, שבשל יכולותיו השיפוטיות הוא מבקש ממנו שאחרי ההופעה יגיד לו מה שהוא חושב עליו. חושב באמת. ואת כל האמת.

הופעת הסטנד אפ עצמה, הופעה שמתחילה באופן מצחיק למדי אך הולכת ומתפרקת לאט לאט, העלתה בי שתי אסוציאציות: האחת, את סיפורו של הליצן, שמתחת למעטה האיפור, התלבושת והמסכה מסתתר סיפור אחר; השנייה, כשהיינו ילדים, ואחיי ואני היינו משתוללים אבי היה מזדעק: אל תשכחו שבסוף כל צחוק טיפשי יגיע הבכי..

כאמור, ההופעה מתחילה בבדיקות מצחיקות, הנוגעות בכל ההוויה הקיומית והקיומית-ישראלית (גברים-נשים, עדות, שמאל-ימין וכו') אך גולשת לבדיחות פחות פחות מצחיקות שגורמות לקהל לשאט נפש ואט אט לשרוק שריקות בוז ואף לנטוש את ההופעה. אך משהו בהמשך ההופעה גורם לחלק מן הקהל להישאר ולהמשיך ולהקשיב לסטנדאפיסט המוזר, מוזר בהתנהגותו שלעיתים היא אפילו אגרסיבית עד זוב דם ומוזר בלבושו.

דובל'ה, הדמות המרכזית והמספר הראשי, הוא בנם של הורים ניצולי שואה, ילד הנושא את הקלון של דור שני, כילד כזה הוא היה ילד נלעג על ידי הילדים ממעגלים חברתיים שונים, וגם אביו לא חסך ממנו את שבטו, ילד דחוי. כדי לתעתע במתעלליו הוא לוקח החלטה בילדותו ללכת על ידיו, וכשזה היה מעצבן את אביו או היה הולך כמו תפקידם של הכלים בשח-מט. הוא היה נשוי מספר פעמים ויש לו חמישה ילדים.

אבישי, חברו והדמות השנייה, הוא הדמות שמספר את הסיפור מהצד כקול שני. הוא  שופט בדימוס, רווק שאהובתו מתה מסרטן לפני שלוש שנים.

שתי הדמויות הן דמויות בודדות, אחת אקטיבית – שרוצה לנפץ את חומת הבדידות וחייבת לספר סיפורה לקהל, והשנייה – פאסיבית, דמותו של שופט בדימוס שיושב בית, עובד בגינה, קורא.

דמות נוספת, אחת שמשפיעה על דובל'ה, על אבישי ועל הקורא, היא אישה היושבת בקהל, מכריזה על היכרותה עם דובל'ה בנקודת זמן ספציפית, אישה שלא ברור אם היא זעירה, היא זאת שבפניה יתגלו כל רגשותיו הכנים של הקורא..

דוד גרוסמן, המספר המרחף מעל, מספר לנו סיפור "על גאווה ודעות קדומות":

נושא המוות הוא הנושא המרחף מעל הספר, ויתכן שגרוסמן מספר את סיפורו האישי כאמן מול קהלו, חשיפת הכאב מול הקהל, חשיפת היתר שהאמן מחויב לקהלו, או הקהל הישראלי באופן ספציפי שתאיו לחשיפה וכאב.

אך זהו סיפור עמוק מזה, ראשית, זהו סיפור על אכזריותו ואדישותו של הנוער מול כאבו של החלש והמוזר.

שנית, אפילו שהנושא הוא מקומו של המוות בחיים, הקהל בא כדי להקשיב למופע סטנדאפ, בא לצחוק ולנער חוצנו מהעולם המכביד, אותו קהל נשאר בסוף להקשיב לסיפורו של הסטנדאפיסט המוזר, סטנדאפיסט לא מצחיק שמערב את סיפורו האישי. הקהל שנשאר להקשיב לדובל'ה ואף מגיב לו, אפילו שהמטרה שלשמה הגיעו השתנתה, יש בזה מעין העצמה של סופו של הסיפור –  הלא היא התקווה. הם אלו שבחרו להקשיב לליבו של הסיפור אם מתוך דחף מציצני או מתוך רגשות של אמת, יושר, רחמים וחמלה. חמלה – מילה שלא קיימת בלקסיקון הישראלי. אבל נשאר, משתתף ומגיב.

שלישית, גרוסמן פורם את הספור לאט לאט חושף את נבכי נשמתו של הסטנדאפיסט, ומעביר את הקהל ואת הקורא מצחוק לדמע. הוא מספר סיפור שנוגע, אך לא מסביר למה: למה הסטנדאפיסט מספר לקהל את הסיפור, למה ביום הולדתו, למה דווקא בנתניה, האם הוא חולה, למה הוא לבוש באופן שהוא לבוש, ולאן בכלל האצבע המאשימה מופנית, אם בכלל. דוד גרוסמן רוצה שנחשוב. שנחשוב בלב – לאו דווקא בראש; דוד גרוסמן מבקש מהצופה בהופעה ובקורא לא לשפוט את האדם על סמך מראה חיצוני, או טעות טיפשית כזאת או אחרת, דוד גרוסמן מבקש שנחזור אל הישראליות האמיתית והכנה – אל הרגש של כולנו, אל הישראלי שאיכפת לו. ולא בכדי מקום הסטנדאפ הוא במרתף בנתניה. נתניה, על פי כל הדעות הקדומות שלנו היא מעוז. גרוסמן מבקש לקלף את השיפוטיות הזאת.

לגרוסמן יש עוד תקווה כי לב הישראלי טוב מנעוריו.