בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 פרעו הטורקים בארמנים ובאשורים; פוגרומים, ביזה, שריפת כנסיות, חילול אתרים קדושים ומעשי טבח, המזכירים את הפוגרומים שבוצעו ביהודים במזרח אירופה באותה עת. הטבח הגדול מבין אלה שהחל לפני 105 שנים נודע לימים כטבח אָדֶנַה (Ադանայի կոտորած).  דיכוי התקוממות של מהפכנים ארמנים בנפת אָדֶנַה שבדרום טורקיה, שהפכה לרצף של פוגרומים ושחיטות כנגד רבבות ארמנים חפים מפשע. אלפי בתים הוצתו, רכוש נבזז והכנסיות בעיר אָדֶנַה ובסביבותיה נהרסו. יותר מ-20,000 ארמנים נרצחו. הקהילה הארמנית באָדֶנַה הוחרבה. כל זה התרחש חודשים ספורים לאחר עלייתם לשלטון של הטורקים הצעירים, שהעניקו לארמנים אמנציפציה, שכללה זכות לשרת בצבא העות'מני וזכות להיבחר לפרלמנט בקונסטנטינופול. ב-1911 בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי הכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן אפל של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים.

היה זה רק חמש עשרה שנים לפני כן, בימי הסולטן עבדול חמיד השני, שהפוגרומים הכו בארמנים בכול רחבי אנטוליה. לאחר הפגנות של הארמנים בנפת סאסון באוגוסט 1894 הגיבו העות'מניים ביד קשה. חיילים נשלחו לטבוח במפגינים. דם ארמני נשפך ברחובות. הארמנים פנו לחבריהם בלונדון ובפאריס, ואלו דרשו לעצור את המהומות. הסולטן הבטיח להקים וועדת חקירה אלא שזו האשימה את הארמנים בפרוץ המהומות. הארמנים יצאו להפגנות ברחבי אנטוליה כנגד מסקנותיה הביזיוניות של וועדת החקירה וכנגד אוזלת היד של המעצמות. גם ההפגנות האלו הפכו למרחץ דמים. ייאוש גדול שרר בקרב העם הארמני באותם ימים. מעשי טבח כאלה לא היו זכורים להם. הייאוש גרר מיעוט קיצוני לפעול בכוח;  במטרה להביא את סבלם לידיעת העולם, השתלטה מחתרת ארמנית על הבנק העות'מני באיסטנבול ב-26 באוגוסט 1896. תגובת הסולטן הייתה אכזרית. ארמנים נטבחו בקונסטנטינופול, בִיטְלִיס, דִיאַרְבֶקִיר, אֶרְזֶרוּם, הָרְפוּט, סִיוואַס, טָרְבַזוּן, וְוָאן. ידוע על מקרה אחד לפחות בו הסתירו יהודי קונסטנטינופול ארמנים בבתיהם כדי להציל את חייהם מפני הפורעים. המעצמות הסתפקו בגינויים. הטבח אמנם נפסק, אך מבצעיו לא נשפטו ולא נענשו. טבח זה נקרא לימים טבח חמידיאן (Համիդյան ջարդեր)  על שם הסולטן. במעשי טבח אלו נרצחו כ-300,000 ארמנים ויותר מ-50,000 ילדים ארמנים התייתמו.

שתיקת העולם נוכח הפוגרומים התירו את הרסן; עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פתח הצבא הטורקי במתקפה נגד רוסיה, אך נחל מפלה. הארמנים שימשו כשעיר לעזאזל למפלה והואשמו בה. במקביל, עזיבתם של שגרירים רבים את האימפריה בעקבות המלחמה יצרה תנאים שאפשרו רצח המוני.

רצח העם הארמני החל ב- 24 באפריל 1915; בלילה שבין 23 ל-24 פרצה משטרת איסטנבול אל בתי משפחות ארמניות נכבדות בעיר והוציאה להורג כ- 250 מנהיגים ואנשי רוח. לאחר מכן ניתנה פקודה להוציא כ-250,000 צעירים ארמנים, שגויסו לצבע העות'מני, מהיחידות הלוחמות. אלה פורקו מנשקם, הועברו לפלוגות עבודה, ושם נרצחו בשיטתיות במהלך המלחמה. בתחילת יוני 1915 הוציאה הממשלה העותומאנית הוראה לגרש את כל האוכלוסיות הלא טורקיות שישבו לאורך קווי האספקה של הצבא הטורקי. בפועל כוונה ההוראה לארמנים ובוצעה גם באזורים שאינם על קווי האספקה. החל גל גרושים ומעשי טבח בידי טורקים שקיוו לרשת את הנחלות הארמניות. ביצוע הגירוש והשמדת הארמנים הוטל על המשטרה ועל יחידותיו של ארגון שהוקם במיוחד לשם ביצוע משימה זו. לארגון גויסו פושעים ואסירים ששוחררו במיוחד מבתי הסוהר. לאוכלוסייה הארמנית בערים ובכפרים השונים ניתנה התרעה קצרה לארוז רכוש מועט ולהתפנות. הגברים והנערים נטבחו בטרם יצאו השיירות לדרך. הנשים, הילדים והזקנים נידונו לצעדות ארוכות שכללו מעשי אונס, ביזה וטבח. שבטים פראים ואזרחים כורדים הוסתו לתקוף את השיירות. מעטים בלבד שרדו את המסע. השיירות כוונו למדבר הסורי שם נכלאו הנותרים במחנות סגורים, הורעבו למוות ומתו במחלות. בערים הסמוכות לחוף הים השחור הועלו ארמנים על סירות שהוטבעו בלב הים. חלק מהשיירות הופנו למסילות ברזל עליהם נמחצו בידי רכבות. אדריכלי מבצע החיסול היו ראשי מפלגת 'הטורקים הצעירים', טאלט פאשה, אנואר פאשה וכאמל פאשה. הם הורו, פקדו, פיקחו ועקבו אחר ביצוע התכניות. בארגון המבצע לקחו חלק פקידים רבים, בכירים וזוטרים כאחד. היה זה רצח העם הראשון שהתבצע בקנה מידה שכזה, באמצעות טכנולוגיה מודרנית. לפי הדוחות של השלטון העות'מני "נעלמו" יותר ממיליון אזרחים ארמנים מהממלכה.

רצח העם האשורי התבצע במקביל באימפריה העות'מנית, כחלק ממדיניות פאן אסלאמית ומלחמת קודש (ג'יהאד) שהכריז השלטון העות'מאני על המיעוטים הנוצריים בתחומי האימפריה. העם האשורי הוא אחד העתיקים בעולם. משום היותם מיעוט דתי ואתני במזרח התיכון, סבלו האשורים מפרעות ורדיפות לאורך מאות שנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה רצחו הטורקים מאות אלפי אשורים – כמחצית עד שני שליש מהאשורים באימפריה העות'מאנית. רצח העם הובל על ידי כוחות הצבא הטורקיים של האימפריה העות'מאנית בשיתוף מיליציות חמושות של מוסלמים ובהם כורדים, צ'רקסים וצ'צ'נים. רצח העם התבצע ברובו בשנת 1915 – "שנת החרב".

 לקראת סוף 1914 כוחות טורקים וכורדים נכנסו בהצלחה אל הכפרים סביב אורמיה, בצפון מערב איראן, והחלו לגרש אשורים מבתיהם ליד הגבול העותמאני-איראני. יותר מ-8,000 אשורים גורשו מבתיהם עד ינואר 1915. בינואר 1915, מושל ואן, ג'דוט פאשה, פלש לאיראן מצפון והשמיד את האוכלוסייה האשורית בכל מקום שכבש, שרף את כל הכפרים האשורים וטבח בטורי הפליטים שניסו לברוח. בפברואר 1915 אמר: "ניקינו את הארמנים והסורים (הנוצרים) מאיראן ונעשה את זה גם בואן". ב-22 בפברואר 1915 הצבא הטורקי ערף את ראשם של 41 מנהיגים אשורים. בחודשים פברואר-מרץ 1915 כבשו העות'מניים בזה אחר זה יותר מ-100 כפרים אשורים אשר לא היה להם כל נשק, טבחו בכל הגברים, הנשים והטף ושרפו את הכפרים.  כ-20,000 אשורים נרצחו במסע הרג זה. משהגיעו לאורמיה טבחו בעוד כ-1000 אשורים ועוד כ-4,000 מתו ברעב ובמחלות לאחר שגורשו מבתיהם.  ידועים מקרים בהם חיילים טורקים עברו בין בתיהם של הפרסים לחפש פליטים אשורים וארמנים שמסתתרים ומשאלה נתפסו הם הוצאו להורג.

למעלה ממחצית תושבי נפת סירט שבמחוז דיארביקר, בדרום מזרח טורקיה היו אשורים ולצידם חיו ארמנים רבים. שם היה מקום מושבו של הארכיבישוף הכלדאי (כשֹדי). בקיץ 1915 נכנס גדוד של 8,000 חיילים, שכינויו בטורקית היה "גדוד הקצבים" לסירט.  הטורקים רצחו את האכיבישוף ועוד כ- 4,000 נוצרים בעיר סירט לבדה, ועוד כ-20,000  אשורים בכ-30 כפרים באזור.  300,000 הארמנים ו- 90,000 אשורים שחיו במחוזות דיארבקיר, ואן וחאלב הושמדו בפיקודו של ראשיד ביי החל מיוני 1915, אלפים מהם נטבחו בו במקום, אחרים הובלו בשיירות למדבר.

היו ניסיונות התנגדות; אשורים וארמנים ניסו לאחוז בנשק ולהתנגד למצער בכמה עיירות וכפרים, ובמיוחד בהרים. גבורת הארמנים בעיר ואן שעמדה במצור ארוך זכורה היום כנס. ב- 19 באפריל 1915 החלו ניסיונותיו של הצבא העות'מני לכבוש את ואן שבצפון מזרח אנטוליה. הארמנים נלחמו והגנו על העיר. לאחר חודש של לחימה בו היתה העיר נצורה ו כ- 55,000 ארמנים נהרגו, כבשו הרוסים את האזור. תחת שלטון הרוסים ניצלו מיליוני ארמנים בבירה ירוואן ובכל האזור בו נמצאת היום המדינה הארמנית.

סמל נוסף להתנגדות הינו מוּסָא-דאַג; חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה התקבצו מרבית הארמנים תושבי 'עמק שבעת הכפרים' בהנהגת הכומר המקומי והחליטו לנצל את הימים שניתנו להם לקראת הפינוי ולהתבצר על מוסא-דאג (הר משה) שנמצא בצפון סוריה. הכומר שלח בקשות לעזרה מכמרים צרפתיים שיבואו להצילם דרך הים. התושבים התבצרו על ההר וניהלו קרבות עם הצבא הטורקי במשך 53 יום עד להגעתן של ספינות צרפתיות ובריטיות שהצילו את 4,049 הארמנים.

היו גם טורקים שהתנגדו; פאליק עלי אוזנסוי, מושל מחוז קוטיה שבאימפריה העות'מנית, היה אחד מתשעה מושלים טורקים שסרבו לפנות את הארמנים ב- 1915. לאחר שסרב לפקודה, הורה לנתיניו לחוס ולהגן על ארמנים שיעברו במחוזו, לתת להם מקלט. פאליק זומן מיד לשימוע באיסטנבול על ידי שר הפנים, הצורר טלאט פאשה, ושם הגיש את התפטרותו. טאלט ביקש ממנו שלא יתפטר. משחזר לביתו, מצא כי שוטרי מחוזו כופים על ארמנים להתאסלם ומאיימים עליהם במוות, פאליק פיטר את השוטרים שאיימו על הארמנים והורה לארמנים להישאר במחוזו ואף הציע להם מקלט. פאליק עלי אוזנסוי ראוי להקרא חסיד אומות עולם, על שהציל ארמנים רבים והיה מוכן לסכן את עצמו בשביל להצילם.

בסיום מלחמת העולם הראשונה האימפריה העות'מנית פורקה. תבוסתה יצרה זעם רב אצל הטורקים ואלה המשיכו לטבוח בארמנים, ביוונים ובאשורים. טורקיה המודרנית הוקמה ובעקבות דרישת אנגליה וצרפת הועמדו ראשי השלטון העות'מני למשפט בגין השמדת הארמנים אלא שבטרם מוצה עמם הדין, ברחו לאירופה. עוד בראשית שנות העשרים נרצחו "שלושת הפאשות" ובכירים נוספים בידי מתנקשים ארמנים שביקשו לנקום את השמדת עמם. מעשי טבח בארמנים נמשכו עד שנת 1923. הניצולים הארמנים ברחו מערבה או נשארו לחיות בסוריה ולבנון. אלפי ילדים ארמנים יתומים נחטפו למשפחות ערביות בסוריה. מאז ועד היום חיים רוב הארמנים בתפוצות.

טורקיה החלה להכחיש את רצח העם הארמני; הכחשה של רצח עם הינה חלק אימננטי מהתופעה. ההכחשה נובעת ממניעים פוליטיים ומתועלת רווח אך גם ממניעים נפשיים וחברתיים. הטורקים פיתחו את ההכחשה בתורת מקצוע לאורך השנים. מי שהתנגד לה נחשב לבוגד. הנזק שנגרם על ידי ההכחשה הוא רב. הכחשה כמוה כפגיעה נוספת בעם. הכחשה היא למעשה ביטול הלגיטימציה של קיום העם. משמעה כלפי הארמנים היא כי הם אינם ראוי להתקיים. ההכחשה לא מאפשרת לעם מרפא שלם. לאורך השנים לחצה טורקיה על מדינות נוספות על מנת שגם אלה יכחישו את רצח העם הארמני. יש מי שלמד היטב מהמדיניות הטורקית כלפי הארמנים, כך היטלר בנאומו בפני קצינים גרמניים ערב הפלישה לפולין:

"כוחנו בזריזותנו ואכזריותנו. ג'ינגיס חאן רדף והרג מיליוני נשים וילדים בכוונה תחילה ובלב קל. ההיסטוריה רואה בו רק, ואך ורק, מייסד האומות. העלילות שמעלילה עלי הציוויליזציה המערב אירופאית החלשה אינן משנות דבר. הפקודה ניתנה – ומי שיעז לומר אפילו מילה אחת של ביקורת יוצא להורג – מטרות המלחמה אינן רק השגת יעדים גיאוגרפיים, אלא השמדתו הפיזית של האויב. יחידות המוות המובילות שלי מוצבות הכן, בינתיים רק במזרח, תחת הפקודה להרוג ללא רחמים את כל הגברים, נשים וילדים בני הגזע הפולני או דוברי השפה הפולנית. רק כך נוכל להשיג את מרחב המחיה הדרוש לנו. אחרי הכול – מי מדבר היום על השמדת הארמנים?"

מי מדבר היום על השמדת הארמנים? הכחשת רצח עם אחד וחוסר פעולה כנגדו מהווים הכשר לרצח עם שני. העלמת ההיסטוריה משנה את ההיסטוריה כאילו הדבר לא קרה, וכך ניתן להשמיד שוב ושוב מבלי להיענש. דבריו של היטלר הצביעו על הקלות שבה ניתן להשמיד עמים. בכל חברה ומדינה יש חוקים נגד רצח אך אין חוק נגד רצח עם. עשרים שנה לאחר רצח העם הארמני אף אחד לא דיבר עליו, לא דרש להעניש את הפושעים, לא חקר אותו, לא הזכיר אותו, מלבד בודדים. אחד מהם רפאל למקין, פולני יהודי שהקדים להבין כי שתיקה על פשע הטורקים תוביל את האנושות ליצור גיהינום עלי אדמות. כששמע למקין על גזר דינו של סולגון טהריליאן, שהתנקש בטאלט פאשה בשנת 1920, התקומם: "איך יתכן כי טהריליאן שרצח אדם אחד מואשם כפושע בעוד טלאט פאשה שרצח מיליון איננו מואשם?" למקין חקר את רצח העם הארמני לאורך שנות העשרים וחשף את השיטה שעמדה מאחוריו, הוא הבין את ברית הדמים בין השמדת הארמנים לבין הפוגרומים נגד היהודים במזרח אירופה. הוא מחה בכל מאודו כנגד ממשלת הזדון המתירה את דמם של מיעוטים נרדפים. בוועידה לכינון חוק בינלאומי במדריד בשנת 1933 הציג הצעה לחוק האוסר השמדה של עמים, שבטים ואומות. לשיטתו משטר המתכנן השמדת עם איננו יכול לעשות זאת בחשאי, ועל כן אפשר למנוע זאת ממנו בעזרת סנקציות והתערבות בינלאומית. למקין סבר כי נדרש לפעול בתוקף כנגד ממשלת היטלר בגרמניה, אשר מסיתה נגד היהודים. אזני המשפטנים במדריד היו ערלות, הם דחו את טענותיו של למקין וסרבו לקדם את חוקו. סירובם ייזכר לדיראון עולם. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס למקין לצבא הפולני ונפצע בקרב על וארשה. למקין ברח לשוודיה ומשם לארה"ב שם המשיך לחקור את הקשר שבין פשעי הנאצים לפשעי הטורקים עשרים שנה לפני כן. הוא גילה כי  יש חוקיות.  קיימת תופעה נוראית ומאורגנת אשר מופעלת על ידי דרגים שונים במדינה: מנהיגים, פקידים, אנשי מקצוע, קצינים וחיילים, אשר עושים כולם יד אחת על מנת להשמיד עם. למקין נתן לתופעה זו את השם "ג'נוסייד", רצח עם. למקין הוכיח כי רצח עם הוא תהליך ארוך וככזה הוא בר מניעה, והתריע כי חייב להיות חוק האוסר לרצוח עמים. הארגון הרב הנדרש על מנת להשמיד עם שלם, והיקף התופעה בהכרח יוצרים הד, כך יוצא שבמהלך כמעט כל רציחות העמים הגיעו ידיעות למדינות העולם.

הארמנים הם לנו עם-אח; חיינו כמו שני קווים מקבילים. ירוואן, בירת ארמניה, נוסדה בתקופת הבית ראשון בירושלים, בימי המלך אחאב ואליהו הנביא, תקופת פריחה לבני ישראל, תקופת בניה וצמיחה גם לארמנים. מאות שנים לאחר מכן, נוסדה הממלכה הארמנית הקדומה, בימים בהם שבו היהודים מגלות בבל והקימו את הבית השני. לאחר מכן הכיבוש הרומי וההגליה. החיים תחת עול שלטונן של ממלכות כובשות. מעמד קבלת הנצרות של הארמנים, בשנת 301 לספירה, מקביל בזמנו לימי חתימת המשנה, בה אבותינו התנאים פרשו את צפונות התורה וניסו לזרוע בכל יום קטנות את החוכמה הצפונה בתנ"ך. כמו היהודים הקדומים גם הארמנים הקדימו לחולל מהפכת אוריינות עממית מוקדמת; פשוטי העם, איכרים וחיילים, היו כולם בעלי השכלה, קוראים וכותבים, לומדים וסקרנים, כבר מימי קדם. עמים שהשקיעו את מיטב מרצם בלימוד וברוח, עד כדי שאיבדו את עצמאותם פעם אחר פעם, אך העם המשיך להתקיים, בזכות הרוח. כמו היהודים, גם הארמנים נפוצו לכל עבר.

היו מי שלא יכלו לשתוק נוכח פשעי הטורקים; אנשי העלייה הראשונה וניל"י בראשם מיחו כנגד מעשי הזוועה, זעקו לכל פתחי עולם.  "קשה לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים", כתב אהרון אהרונסון, בנובמבר 1916 למשרד ההגנה הבריטית,

"מעשי הטבח נתבצעו בקנה מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי, […] עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו, ואיזו מתינות שלא ינסה לעטות, עדיין יחשב כמי שעוסק בהגזמות. […] הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים. כמו אז גם היום מדובר בתכנית ממשלתית. אחריותה הכוללת והמלאה של הממשלה הטורקית על ביצוע מעשי הטבח אינה מוטלת בספק."

אך המנהיגים הבריטים אטמו אזניהם. פשוט ככה. ברבות הימים למדנו כי "העולם גדול ומטונף", כי לרוב העדיפו שועי עולם לעמוד מנגד נוכח השמדות מאורגנות של עמים. דווקא משום כך, עלינו לזכור ולהזכיר. להנציח כל רצח עם שנעשה; לזכור את הקורבנות, לזכור את הרוצחים, לזכור את העולם שעמד מן הצד ולא עצר את רצח החפים מפשע. עלינו לעשות זאת כדי לזכור את ההיסטוריה שלנו, בני המין האנושי, עלינו לעשות זאת כדי למנוע מהאנושות להפוך למרחץ דמים שאין לו סוף. עלינו להילחם בכל גילויי ההכחשה של כל רצח עם ללא קשר לסיטואציה הפוליטית. זהו השלב הראשון במאבק ברציחות עמים – ההכרה בכך שהן התרחשו ומתרחשות בימינו. ללא ההכרה לא נוכל להיאבק בתופעה האיומה הזו. עלינו, כקורבנות רצח עם, כיהודים וכבני אדם מוטלת החובה והזכות לעמוד עם הארמנים במאבק להכרה ברצח העם שבוצע בהם במלחמת העולם הראשונה בידי הטורקים. זהו מאבק למען עתידה של האנושות. אנושות שלא תכחיש את עברה, אלא תתמודד אתו למען יצירת עולם ללא אימה.

כעמוד אש בלילות סערה היה לנו מוסה דאג; ספרו של פרנץ ורפל שפורסם בשנת 1933 בשם "ארבעים הימים של מוסה דאג" הפך במהרה לרב

מכר ותורגם ל-18 שפות. עת החלה שואת העם היהודי, עמד אתוס מוסא דאג לנגד עיניהם של יהודים צעירים רבים. בפברואר 1943 בדיון היסטורי וטראגי של חברי תנועת דרור בגטו ביאליסטוק, ערב מרד מזויין בגרמנים, אמר אחד החברים: "לא נשאר אפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגטו בכל מחיר, לראות בגטו את "מוסה-דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו".

בהמשך המאה ה-20, לאחר שואת העם היהודי, רציחות עמים הפכו להיות מדיניות שכיחה של משטרים ברחבי העולם. בביאפרה בה הרעיבו ורצחו הניגרים יותר משני מיליון בני איגבו, בבנגלדש בה צבא פקיסטן טבח והרג יותר משני מיליון בנגלים, בקמבודיה, בה מפלגת הקמר-רוז' הביאה למותם של יותר משני מיליון קמבודים, בגואטמלה, בבורונדי, ביוגוסלביה, ברואנדה, בסודאן ובמקומות נוספים. חייבים לזעוק בקול כי אילו היו אומות העולם תקיפות יותר להגנת הארמנים ולהענשת הפושעים הטורקים, יתכן והמאה ה-20 הייתה אחרת, יתכן ומיליוני ילדים היו ניצלים מרצח. היהודים והארמנים מבינים זאת יותר מכולם, חווינו זאת על בשרנו ולא נוכל להתכחש לכך, למרות שהנפש מתקשה להכיל זאת. אסור לנו לנוח עד כי הטורקים לא יכירו באופן רשמי ונחרץ במעשה שביצעו. לא ננוח עד שיפסיקו להשמיד עמים, לאיים עלינו ולהכחיש אותנו. ההכחשה של רצח העם הארמני, ושל כל רצח עם, היא אות קין מדמם במצחו של כל בן אנוש. כמוה כאור ירוק לרצח עם נוסף, כהשפלה נוספת של הקורבנות. עלינו להוות קהילת זיכרון לאותם עמים שעמדו בפני ניסיון השמדה. בזיכרונם טמונה האפשרות לתת חיים מחדש לאנושות פצועה ומדממת. בזיכרונם ינבעו מים חיים.