סוריה

הרפובליקה הערבית הסורית الجمهوريّة العربيّة السّوريّة
דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	אין
המנון לאומי	חמאת א-דיאר ("שומרי המולדת")
יבשת	אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית	ערבית‏
עיר בירה	דמשק 33°30′N 36°18′E
העיר הגדולה ביותר	חאלב
משטר	רפובליקה נשיאותית, בפועל דיקטטורה
ראש המדינה - נשיא - ראש ממשלה	נשיא בשאר אל-אסד ואיל נאדר אל-חלקי
הקמה עצמאות - הוקמה - הוכרה - מלחמת אזרחים במדינה	מצרפת 1 בינואר 1944 17 באפריל 1946 רפובליקה ערבית 1970 15 במרץ 2011 ואילך
שטח‏ - דירוג עולמי - אחוז שטח המים	185,180 קמ"ר‏ 89 בעולם 0.6%
אוכלוסייה‏ (הערכה) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות	17,951,639 נפש‏  60 בעולם 96.94 נפש לקמ"ר 106 בעולם
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 33.1% גילאי 15 - 24 20.2% גילאי 25 - 54 37.9% גילאי 55 - 64 4.8% גילאי 65 ומעלה 3.9%
תמ"ג‏ (הערכה לשנת 2011) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש	107,600 מיליון $  80 בעולם 5,994 $ 159 בעולם
מדד הפיתוח האנושי‏ (2013) - דירוג עולמי	0.658  118 בעולם
מטבע	לירה סורית ‏ (SYP)
אזור זמן	UTC +2
סיומת אינטרנט	.sy
קידומת בינלאומית	963

הרפובליקה הערבית הסורית (בערבית: الجمهوريّة العربيّة السّوريّة, תעתיק מדויק: אלג'מהוריה אלערביה אלסוריה ), מדינה ערבית במזרח התיכון הגובלת בישראל בדרום-מערב, בלבנון ובים התיכון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח ובירדן בדרום.

בסוריה התקיימה אחת הציוויליזציות הקדומות ביותר, והעיר אֶבּלה, בה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם, מעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. סוריה נשלטה על ידי עמים רבים במהלך ההיסטוריה, בהם הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים והצלבנים. דמשק ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם (כמו גם העיר חאלב, הגדולה בערי סוריה), ושימשה בירתה של האימפריה האומיית וכבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית.

סוריה מהווה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי, ומצויה בעימות עם מדינת ישראל מאז הקמתה. סוריה תובעת מישראל את החזרת השליטה על שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון, שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי בשנים האחרונות נוטה סוריה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה. המדינה הקרובה ביותר לסוריה היא בעלת בריתה איראן, שהבטיחה לה תמיכה צבאית בלתי מסויגת. גם רוסיה מהווה בעלת ברית וספקית נשק מרכזית עוד מימי ברית המועצות.

משנת 1970 שולטת בסוריה מפלגת הבעת' (מיוני 2000 בראשות הנשיא בשאר אל-אסד), המתבססת על בני המיעוט העלאווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה מחזיקים ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, על אף שרוב האוכלוסייה הסורית היא סונית (כ-74% מהאוכלוסייה). מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים מוגבלים בזכויותיהם.‏

מאז שפרץ גל המחאות בארצות ערב בתחילת 2011, מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים. נכון למאי 2014 נהרגו בה לפחות 150,000 אנשים, ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. גם במישור הבינלאומי דומה שהמשטר הסורי נמצא על סף איבוד הלגיטימציה, הן מצד הליגה הערבית, שהוציאה את המשטר הסורי משורות הארגון, הן מצד המדינות השכנות טורקיה וירדן, והן מצד מדינות המערב, המחריפות את הסנקציות כלפי המשטר ובכיריו.

מקור השם

השם סוריה, שנגזר ככל הנראה משמה של אשור, מקורו בשמה היווני הקדום של ארץ ארם שלחופו המזרחי של הים התיכון, המשתרעת בין חצי האי ערב ומצרים בדרום וקיליקיה בצפון. בתלמוד מוזכר חבל ארץ זה בשם סוריא, ולו הלכות רבות ומגוונות, המחשיבות אותו בהלכות מסוימות כארץ ישראל, ובאחרות - כחוץ לארץ.

בתקופתו של ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, שהשתמש אף הוא בשם זה, חילקו שטח זה למספר פרובינקיות רומיות: יהודה (ארץ-ישראל) בדרום מערב, פיניקיה בה שוכנת כיום לבנון, קוילה-סוריה (סוריה החלולה) מדרום לנהר אל-כביר, ומסופוטמיה.

אחד מהכינויים של סוריה, בעיקר בפי תושביה, הוא "בילאד א-שאם" (ארצות הצפון, בערבית: بلاد الشام) מתוך ערגה לימיהן הגדולים של הממלכה הסלאוקית ומלכות בית אומאיה שבירתה הייתה דמשק והתפרשה על פני כל הלבנט. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגבשה הערגה לכלל רעיון פוליטי שנודע בשם סוריה הגדולה.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של סוריה

התקופה הקדומה

ארכאולוגים מצאו כי בסוריה קמה אחת מהקדומות שבציוויליזציות על פני כדור הארץ. בשנת 1975, במהלך חפירות שנערכו בצפון מזרח סוריה, נתגלתה העיר אֶבּלה, אשר העידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בעיר אבלה לבדה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם. חוקרים מאמינים ששפתם של בני אבלה היא השפה השמית הקדומה בעולם. ערים חשובות נוספות שנתגלו במהלך החפירות הן מארי, אוגרית ודורה אירופוס.

סוריה נשלטה ברציפות על ידי הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים (ראו סוריה פלשתינה), הנבטים, הביזנטים, הערבים, הצלבנים והממלוכים לפני שנכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. לסוריה מקום חשוב בתולדות הנצרות; השליח פאולוס המיר דתו לנצרות בדרכו לדמשק וייסד את הכנסייה הנוצרית המאורגנת הראשונה באנטיוכיה שבסוריה העתיקה, משם יצא למסעות מיסיון רבים.

דמשק, עיר בה התגוררו בני אדם כבר בשנת 10,000 לפנה"ס, ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם, יחד עם חאלב ויריחו. היא עברה לשליטת הערבים המוסלמים בשנת 636 לספירה. מיד לאחר מכן, הגיעו עוצמתה ויוקרתה של העיר לשיאן, והיא הפכה לבירתה של האימפריה האומיית, שהשתרעה מספרד ועד לגבולות מרכז אסיה בשנים 661-760 לספירה, או אז נוסדה הח'ליפות העבאסית בבגדד, עיראק.

דמשק הפכה לבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית בשנת 1260 לערך. העיר הוחרבה בחלקה הגדול על ידי המונגולים בשנת 1400. משנבנתה מחדש, הוסיפה העיר לשמש בירה עד שנת 1516. שנה אחר כך נפלה לידי השלטון העות'מאני. העות'מאנים הוסיפו להחזיק בדמשק ובסביבותיה במשך 400 השנים הבאות, מלבד כיבוש מצרי קצר טווח בין השנים 1832-1840 על ידי איברהים פאשה.

המנדט הצרפתי

תמונת לווין של סוריה

תצפית על כפרים סוריים מהר חזק שברמת הגולן

גנרל ז'ורז' קאטרו מכריז על עצמאות סוריה ביום 27 בספטמבר 1941

השלטון העות'מאני תם כאשר כוחות המרד הערבי נכנסו לדמשק בשנת 1918 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. ממלכה ערבית סורית עצמאית הוקמה תחת המלך ההאשמי פייסל בן חוסיין, בנו של שריף מכה ומאוחר יותר מלך עיראק. קצה של ממלכתו זו בא בחודש יולי 1920, עם פלישתם של כוחות צרפתיים לסוריה, פלישה שנועדה לאכוף את המנדט שניתן לה בסוריה על ידי חבר הלאומים. בסיומו של קרב מיסלון ב-23 ביולי בין הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה לבין הצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל מזרחה. בועידת סן רמו, באפריל 1920, החליט הגנראל הצרפתי הנרי גורו לחלק את שטחה של סוריה לשש מדינות עצמאיות שונות, על פי מפתח עדתי ברור. לבנון, שתהיה מדינת המקלט של הנוצרים-המארונים, הוצאה לחלוטין מחוץ למערך הסורי וקיבלה עצמאות בשנת 1943. מדינה למיעוט הדרוזי, שתיקרא ג'בל א-דרוז ("הר הדרוזים") או מדינת א-סווידא, באזורי הדרוזים של סוריה אשר שכנה בדרום מערב סוריה של היום, והיא התקיימה כמדינה דרוזית בין השנים 1921 ועד לשנת 1936, אז החליטו הצרפתים לאחד את סוריה כולה, ומעמדה הנפרד של המדינה הזו בוטל.

מדינה למיעוט העלווי על גדות הים התיכון, שנקראה המדינה העלאווית ואחר כך נקראה על שם העיר הגדולה לטקיה. המדינה העלאווית זכתה לעצמאות מלאה מידי הצרפתים, ולא הייתה חלק מן המכלול הסורי בין השנים 1924 ועד 1936. לעלווים הייתה ממשלה, דגל, מטבעות, בולים ועצמאות, אלא שגם זו בוטלה בשנת 1936 עם החוזה הצרפתי-סורי, וחבל זה הצטרף למה שהפך להיות סוריה.

מדינה למיעוט הטורקמני, אלכסנדרטה, אשר נוסדה בשנים 1921-1923. רוב האזרחים במדינה הזו היו דווקא ערבים, אך הצרפתים התכוונו שכאן הטורקמנים יזכו בשאיפותיהם העדתיות. אלא שמנהיגה של טורקיה, אטאטורק, החל לדרוש בעלות על המדינה הזו, ואכן, בשנת 1938 פלש הצבא הטורקי לאלכסנדרטה, שינה את שמה למדינת האטיי וגירש את הלא-טורקים, את הערבים, הנוצרים והעלווים. כוננה שם ממשלה בשליטת הטורקים, שביצעה משאל עם, והרוב החליט לעזוב את סוריה, ולהצטרף לטורקיה לכל דבר.

שתי מדינות לרוב הסוני, מדינת דמשק ומדינת חלב (אלֵפו). שנות המנדט בסוריה התאפיינו בתסיסה לאומית - סורית ופאן-ערבית כאחת - ובמרידות ספורדיות שדוכאו באכזריות. במקביל, הצרפתים קידמו מודרניזציה תשתיתית וכלכלית ברחבי סוריה.

עם נפילתה של צרפת בשנת 1940 לידי גרמניה, הועברה השליטה על סוריה לידי ממשלת וישי, עד לכיבושה מחדש של המדינה על ידי הממלכה המאוחדת ואנשי צרפת החופשית ביולי 1941. לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה באפריל 1946, בהותירם את המדינה בידי ממשלה רפובליקנית שהורכבה עוד בימי המנדט.‏

מהכרזת העצמאות עד הפיכת חאפז אל-אסד (1970)

ערך מורחב – בעת' (סוריה)

אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ אמנם התרחש בסוריה ממועד ההכרזה על עצמאותה, ב-17 באפריל 1946 - הפוליטיקה הסורית, מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות, עמדה בסימן חוסר יציבות מובהק. סורים רבים נחשפו לטענות כי למדינתם אין זכות קיום, וכי גבולותיה הם "מלאכותיים". הגבולות לא הלמו את החלום של "סוריה הגדולה". בנוסף, סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי, והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי, בשנת 1951. גם זה האחרון הודח בהפיכה צבאית, בשנת 1954. תמרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, הביאו לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטיים-לאומניים קיצוניים.

חולשתה המדינית, הצבאית, והחברתית של סוריה, שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים שבין סוריה למצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי, גמאל עבדל נאצר, כמנהיג העולם הערבי, בעקבות משבר סואץ, ב-1956, וייתכן שמעל לכל - העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הסורית - גרמו כל אלה לאיבודה של המדינה הסורית לדעת ב-1 בפברואר 1958, ולהקמתה של המדינה המאוחדת של מצרים וסוריה: הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם, או "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת), אשר הייתה למעשה סיפוח מצרי של סוריה.

האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית נוספת, שהתרחשה ב-28 בספטמבר 1961, פרשה סוריה מהאיחוד, והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. לא פחות מ-18 (!) הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ 1963, כאשר קצינים סוציאליסטיים-לאומניים מהצבא הסורי, הקימו את ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים, אשר השתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" (מפלגת הבעת'), אשר פעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות, מסוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו את הרוב בממשלה החדשה.

הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר, ב-17 באפריל 1963, אולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן, פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק, בנובמבר 1963, קטע תוכניות אלה. במאי, 1964, ניסח נשיא סוריה, אמין אל-חאפז, חוקה למדינה הסורית, שקבעה את קיומן של שתי זרועות. הזרוע המחוקקת הורכבה מנציגי הארגונים הגדולים - פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים, ואילו הזרוע המבצעת כללה מועצה נשיאותית וממשלה.

ב-23 בפברואר 1966, ביצעה קבוצת קציני צבא, עלאווים ברובם, חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית. הם כלאו את הנשיא אל-חאפז, פיזרו את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלו את החוקה ומינו ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארוה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית: צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) - מלחמה שפרצה, בין היתר, בעקבות הקיצוניות הלאומנית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי - החלישה משטר רדיקאלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים, המתונים יותר, במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי, שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן, במהלך אירועי ספטמבר השחור, (1970), שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב חברי מפלגת הבעת'. ב-13 בנובמבר 1970, הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את "מהפכת התיקונים" — הפיכה צבאית ללא קרב, אשר סילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון.

שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו)

גיבוש השלטון

עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) — מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן 7 שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית", קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה. במרץ 1973 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה, אשר קבעה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות בגוש הקומוניסטי, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות מאז 1962, למועצת העם.

מלחמת יום הכיפורים

חאפז אל-אסד בתקופת הפיכת 1970

ערך מורחב – מלחמת יום הכיפורים

ביום הכיפורים 1973 פתחו סוריה ומצרים במתקפה מתואמת נגד ישראל שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. לאחר שלושה ימי מלחמה בהם היו לצבא הסורי הישגים קרקעיים בדרום רמת הגולן הדף צה"ל את הצבא הסורי אל מחוץ לרמת הגולן וכבש מובלעת בתוך סוריה. בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מ-1974, בסופה של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, הוסכם על הקמת אזור מפורז בין סוריה לישראל בצד הסורי של הגבול, וישראל נסוגה מהשטח שכבשה במהלך קרבות-"המובלעת". קו ההפרדה שנקבע חפף ברובו את קווי הפסקת האש של 1967 למעט שטח בגודל 60 קמ"ר הכולל את העיר קוניטרה וסביבותיה שהועבר לשליטה סורית. מוצבי החרמון נמסרו לשליטת האו"ם. מאז 1974, היה הגבול הסורי-ישראלי שקט כמעט לחלוטין.

המעורבות בלבנון

ב-1976 שלחה סוריה כוח סיוע בן כ-40,000 חיילים ללבנון השכנה, במטרה לסייע למחנה המארוני-שמרני במלחמת האזרחים מול המחנה הפלסטיני-רדיקאלי. לבנון נתפסה בעיני סורים רבים - וייתכן שגם בעיני אסד עצמו - כחלק מסוריה, באופן העולה בקנה אחד עם חלום "סוריה הגדולה". שליטה בלבנון נתפסה כאינטרס סורי. אף שתמיכת אסד ומשטרו הייתה נתונה באופן מסורתי לפליטים הפלסטינים בפתחלנד (מתוך מגמה להחליש את ישראל), הבין אסד בהדרגה כי בכוחה של מלחמת האזרחים לפורר את המדינה הלבנונית ולפגוע אגב כך באינטרסים הסורים. מסיבה זו התערב דווקא לטובת הנוצרים, לקול מחאות הפלסטינים והעולם הערבי.

עד מהרה שקעה סוריה בבוץ הלבנוני, כשהיא משחקת תפקיד פעיל במלחמת האזרחים ומשנה את תמיכתה במחנות הלוחמים לפי הטוב בעיני שליטה. בחמש-עשרה שנות המלחמה הבאות סוריה לחמה הן על מנת להדק את אחיזתה בשכנתה המערבית והן על מנת לפגוע בישראל בגזרה הדרום-לבנונית. רבים נוטים לראות בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, במיוחד עם סיומה של המלחמה בשנת 1990 (בעקבות הסכם טאיף), ככיבוש לכל דבר. נוכחותו הגלויה של צבא סוריה בלבנון התקיימה עד שנת 2005; במהלך תקופה זו נתן הצבא הסורי את אותותיו בפוליטיקה הלבנונית, מה שעורר את חמתם של רבים בלבנון.

קרוב למיליון פועלים סורים נכנסו ללבנון בתום המלחמה כדי למצוא עבודה. כוח העבודה הסורי הועדף על פני זה הפלסטיני והלבנוני כיוון שהיה זול יותר, ואולם היו שטענו כי בכך שממשלת סוריה מעודדת את אזרחיה להיכנס למדינה קטנה ומשותקת-צבאית יש משום הוכחה לקולוניזציה הסורית בלבנון. פועל יוצא של צעד זה היה תלות הדדית אבסולוטית של המערכות הכלכליות של סוריה ולבנון. בשנת 1994, בעקבות לחץ שהפעילה דמשק, העניקה ממשלת לבנון אזרחות לכ-200,000 תושבים סורים.

בפברואר 2005 נרצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר וממנהיגי האופוזיציה האנטי-סורית במדינה, בפיגוע מכונית תופת, שאת תכנונו ייחסה חקירת האו"ם לסוכני מודיעין סוריים. תחת לחץ אמריקני ובינלאומי ניכר הורה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד להוציא את כל אנשי הצבא וסוכני המודיעין הסורים מלבנון. עם זאת, רבים מטילים ספק באשר להסתלקותם של סוכני ממשלת סוריה משטח לבנון.

למרות יציאתה הרשמית של סוריה מלבנון היא המשיכה לספק נשק ותחמושת לחזבאללה. לאחר שהחלה ההתקוממות בסוריה (2011) הגבירה סוריה את העברות הנשק והתחמושת לחזבאללה, מחשש שאלה ייפלו לידי המתקוממים.‏

אופוזיציה, מרידה ודיכוי

המשטר הדיקטטורי, שנלוו לו גילויים של פולחן אישיות, שהקים חאפז אל-אסד, ספג ביקורת רבה מקבוצות שונות, אך כל גילוי התנגדות מהותי דוכא במהרה. אסד העריץ את הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, ופעל נגד מתנגדיו באופן דומה. משבר חמור במיוחד פרץ בסוף שנות השבעים, כאשר סונים אסלאמיסטיים קיצוניים, התנגדו לעקרונות משטר המיעוט העלאווי (העלאווים נחשבים לכופרים גמורים על פי זרמים של האסלאם הסוני), הבעת'י, החילוני. בין השנים 1976 ועד לדיכוי ההתקוממות האסלאמית בפברואר, 1982, הוביל ארגון האחים המוסלמים בסוריה מרד מזוין כנגד השלטון. אסד הגיב למרד בתוקפנות חסרת תקדים; הוא ריסק בטבח חמאת כל ביטוי להתנגדות אסלאמית פונדמנטליסטית, כשהוא משתמש באש ארטילרית כדי להחריב את העיר חמאת ולהרוג אלפי אזרחים, ללא אבחנה. מאז, התבטאויות האופוזיציה היו מצומצמות ביותר. אתגר פנימי למשטר הגיע בשנת 1984, כאשר חאפז אל-אסד אושפז בעקבות התקף לב. אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, ניסה לתפוס את השלטון במדינה באמצעות מנגנוני הביטחון שבראשם עמד. חרף בריאותו הרופפת, הצליח אסד לדכא באיבו את ניסיון הפוטש של אחיו, ולשלוח אותו לגלות.

מלחמת המפרץ

השתתפותה של סוריה בקואליציה הרב-לאומית בראשות ארצות הברית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לתקוף את שליט עיראק סדאם חוסיין, סימלה תפנית מהותית ביחסיה של סוריה עם המערב והעולם הערבי. סוריה השתתפה בוועידת השלום המזרח תיכונית במדריד (אוקטובר 1991) ובמהלך שנות התשעים ניהלה משא ומתן ישיר עם ישראל לגבי עתיד הגולן ושלום אפשרי בין המדינות. המגעים הללו הסתיימו בכישלון צורב; למעשה, מאז מרץ 2000, מועד פגישתם של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון עם חאפז אל-אסד בז'נבה, לא התקיים כל מגע רשמי גלוי בין סוריה לישראל, זאת אף שהנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד שידר מפעם לפעם הצהרות לפיהן הוא מעוניין בהמשך הדיונים.

תקופת שלטונו של בשאר אל-אסד

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה

במשך רוב שנות התשעים היה חאפז אסד אדם חולני מאוד וב-10 ביוני 2000 מת מהתקף לב בתום 30 שנות שלטון. ב-10 ביולי 2000 נבחר בנו בשאר אל-אסד לנשיא ב"משאל עם" שהעניק לו 97.29% מהקולות. בנאום הפתיחה שלו הבטיח אסד הבן רפורמות פוליטיות, כלכליות ודמוקרטיות ברוחן, אך רוב הבטחותיו לא קוימו. זאת אף שחלה הקלה מסוימת בנוכחות המשטרה החשאית, והמדינה נפתחה מעט למערב מבחינה טכנולוגית.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, פתחה ממשלת סוריה בשיתוף פעולה מצומצם עם ארצות הברית כחלק הקרוי המאבק הגלובלי בטרור. עם זאת, סוריה התנגדה למלחמת עיראק במרץ 2003, מה שחולל הידרדרות מהירה ביחסים עם ארצות הברית. בדצמבר 2003 חתם ג'ורג' בוש הבן על צו אחריותה של סוריה ואחזור הריבונות הלבנונית, אשר איפשר הטלת סנקציות נגד סוריה אם לא תחדל לסייע לארגוני טרור פלסטיני, תסיים את נוכחותה הצבאית והמודיעינית בלבנון, תפסיק את ניסיונותיה להשיג נשק להשמדה המונית ותעשה את המוטל עליה על פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם באשר ליציבותה ושיקומה של עיראק. במאי 2004, קבע נשיא ארצות הברית שסוריה לא פעלה לפי התנאים הללו ויישם סנקציות, לפיהן אסור לייצא לסוריה מוצרים אמריקנים מלבד מזון ותרופות, ואסורה נחיתת מטוסים בבעלות ממשלת סוריה בשטח ארצות הברית. במקביל, בשנות ה-2000 חלה התקרבות בין סוריה ואיראן. מצב זה אף הביא להתקרבות מסוימת בין סוריה ובין הצלע השלישית ב"ציר הרשע" עליו הכריז בוש - צפון קוריאה. ב-2005 הסיגה סוריה את כוחותיה מרוב שטח לבנון. ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי כור גרעיני שנבנה בחשאיות בסוריה, בסיוע צפון קוריאני.

ב-26 בינואר 2011, כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011, התפרצה התקוממות בסוריה נגד שלטונו הדיקטטורי של הנשיא, בשאר אל-אסד, התקוממות שהפכה עד מהרה למלחמת אזרחים עקובה מדם, בין כוחות אסד (ובראשם צבא סוריה), ברובם בני האליטה העלאווית לבין כוחות המורדים. המורדים השיגו שליטה במרבית שטחי המדינה, אך המשטר שמר עדיין על שליטתו בדמשק ובאזורי מפתח נוספים, באמצעות חיל האוויר ובעזרת תמיכה מרוסיה ומאיראן. נכון ליוני 2014 נהרגו בה למעלה מ-150,000 אנשים‏ ויותר ממיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות‏ בנוסף עוד שני מיליון פליטים בתוך סוריה. ב-3 באוגוסט 2012 גינתה עצרת האו"ם את משטר אסד, ובהמשך גם הוציאה הליגה הערבית את המשטר הסורי משורות הארגון, תוך קריאה לאסד להתפטר מתפקידו.

פוליטיקה

רשמית סוריה היא רפובליקה נשיאותית המורכבת ממספר גורמים מבצעים: הנשיא, שני סגני נשיא, ראש ממשלה, מועצת שרים (קבינט). הרשות המחוקקת של סוריה היא מועצת העם הסורית החד-ביתית. סוריה מתוארת בדרך כלל על ידי משקיפים זרים כדיקטטורה העוברת בירושה.

הרשות השופטת של סוריה כוללת את בית המשפט החוקתי העליון, המועצה המשפטית העליונה ובתי המשפט לביטחון המדינה. תורת המשפט האיסלאמית היא מקור עיקרי בחקיקה ובמשפט של סוריה, ויש בה אלמנטים של חוקים עות'מאנים, צרפתים ואיסלאמיים. לסוריה יש 3 רמות של בתי משפט: בתי משפט לערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים ובית המשפט החוקתי - שהוא הערכאה העליונה. בתי משפט דתיים עוסקים בחוקים הנוגעים לנושאים אישיים ויחסים בתוך המשפחה.

מינוי הנשיא הקודם חאפז אל-אסד אושר במשאל עם חמש פעמים רצופות, מבלי שהתמודדו אחרים על התפקיד, ובנו בשאר אל-אסד מונה לראשונה ביולי 2000. משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה כיוון ששמר היציבות הפוליטית, אותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא ולדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפנימית. התרחבות הביורוקרטיה הממשלתית יצרה גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט.

כל שלוש הרשויות בסוריה מכוונות על ידי מפלגת הבעת' הסורית, כאשר החוקה של המדינה מבטיחה את ראשוניות המפלגה. בנוסף אליה, החוק מתיר לשש מפלגות נוספות להתקיים, ואלה יוצרות את החזית הפרוגרסיבית הלאומית. מפלגות אלה נוצרו כדי לספק מראית עין של מערכת רב-מפלגתית, אולם החזית הפרוגרסיבית הלאומית נשלטת על ידי מפלגת הבעת' כך שאין בכוחה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה.

הפרלמנט שידוע בשם מועצת העם הסורית, נשלט על ידי מפלגת הבעת', והוא נבחר אחת לארבע שנים. למועצה אין רשות נפרדת. אף על פי שהמועצה יכולה להעביר ביקורת על פוליטיקאים ולהעביר טיוטות חוק, היא אינה יכולה ליזום חוקים. כך נוצר מצב בו לרשות המבצעת יש בלעדיות על תהליך החקיקה.

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת סוריה

כ-67% מהמועסקים בסוריה עובדים במגזר השירותים, 17% מועסקים בחקלאות ו-16% בתעשייה. חלק מרכזי מהיצוא מתבסס על נפט.

מוצרי החקלאות העיקריים הם: חיטה, שעורה, כותנה, זיתים, סוכר, ביצים, חלב. במישור החוף, בעמק נהר האורונטס ובאגן דמשק מגדלים פירות וירקות, אך הגידולים העיקריים הם גידולי שדה. גידול החיטה תופס את מרבית השטח ואחריו גידולי השעורה והסורגום. עם זאת, ענף היצוא העיקרי של סוריה בתחום החקלאות הוא גידולי הכותנה. בשנות ה-70 הקימה סוריה סכר על נהר פרת על מנת להגדיל את שטחי השלחין, וכך נוספו שטחי עיבוד גדולים בצפון מזרח סוריה. בעקבות זאת, פחתה כמות המים בהמשכו של הנהר ונוצר סכסוך עם עיראק. חלק ניכר משטחי המדינה משמשים למרעה.

שיעור הצמיחה ב-2010 עמד על כ-3.6%. אחרי צמיחה כלכלית של למעלה מ-300 אחוזים בעשור בשנות השבעים של המאה העשרים, התכווצה הכלכלה בשיעור של 33 אחוזים בשנות השמונים, וחזרה לצמיחה מתונה של כ-12 אחוזים בשנות התשעים. (מעט יותר מאחוז אחד בשנה). על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התוצר גולמי לנפש בסוריה עמד ב-2010 על כ-5000 דולר, תוצר נמוך גם ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון.

ענף כלכלי חשוב נוסף הוא התיירות. סוריה משופעת באתרי תיירות ומושכת אליה תיירים רבים מדי שנה.

לפי הממשלה הסורית אחוז האבטלה עמד בשנת 2010 על 8.3%, אך לפי מקורות דיפלומטיים זרים אחוזי האבטלה כפולים מכך, לכל הפחות. לסוריה חובות חיצוניים בסך 20 מיליארד דולר, לאחר ששלושה רבעים מחובה לרוסיה, בעלת חוב עיקרית, נמחקו בהסדר ב-2005. ארצות הברית אינה מסייעת לסוריה ואוסרת על אזרחיה להשקיע במדינה, כיוון שהיא משתייכת לארצות התומכות בטרור.

מחוזות

ערכים מורחבים – מחוזות סוריה, נפות סוריה

סוריה מחולקת ל-14 מחוזות (בשפה המקומית "מֻחאפזאת"; צורת יחיד "מֻחאפזה"), המחוזות מחולקים ל-61 נפות ("מנטקה") והנפות מחולקות ל-206 גושים ("נאחיה"). מושל מחוז, שאת מועמדותו לתפקיד מציג שר הפנים, צריך לקבל את אישור הקבינט. המושל נעזר במועצה מחוזית נבחרת.

דמשק ריף דִמַשְק קֻנֵיטרה באופן רשמי כולל גם שטחים הנמצאים בידי ישראל דַרעָא א-סווידא חומס טרטוס

לטקיה חַמָאה אִדלִבּ חָלֶבּ א-רָקָה דיר א-זַוְר אל-חַסָכָּה

גאוגרפיה

מפת סוריה

ערך מורחב – גאוגרפיה של סוריה

סוריה היא מדינה הממוקמת בדרום-מערב אסיה. המדינה גובלת עם ישראל בדרום מערב, עם לבנון במערב, טורקיה בצפון, עיראק במזרח, ירדן בדרום. ובעלת קו חוף באורך של 160 ק"מ בים התיכון.

מרבית שטחה של סוריה הוא מישור צחיח אולם אזור החוף הצפון מערבי ואזורי א-סווידא (הבשן), דרעא (החורן), וקונייטרה (הגולן) בדרום מערב המדינה ירוקים למדי. הפרת הוא הנהר החשוב ביותר במדינה החוצה אותה במזרח. מצפון לנהר הפרת נמצא האזור הפורה ג'זירה. אזור זה מושקה על ידי שני יובלים של נהר הפרת, הבליח והחבור. באזור נבנו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובשנות ה-70 מערכת של סכרים ותעלות המספקת מים לגידול הדגנים באזור. חל גם גידול משמעותי בגידולי כותנה.

האקלים במדינה הוא אקלים יבש וחם בעיקרו, אף על פי שהחורף הוא לח. הטופוגרפיה של המדינה, הממוקמת על רמה, גורמת לעתים לירידת שלגים בחורף.

הר חרמון/גבל א' שיח (ההר הזקן/הסבא) הנמצא ברכס הרי מול הלבנון בגבול לבנון בגובה 2,814 מטר הוא הנקודה הגבוה במדינה.

דמוגרפיה

אוכלוסיית סוריה מנתה בעבר כ-22.5 מיליון נפשות (2011). מבחינה דתית, 87% מהסורים הם מוסלמים, מתוכם 74% הם מוסלמים סונים ו-13% שיעים (כולל כ-11% עלאווים). 10% הם נוצרים (כולל ארמנים ואשורים) וכ-3% דרוזים. קיימת גם קהילה יהודית קטנה מאוד המרוכזת בעיקר בדמשק ובקמישלי.

מבחינה אתנית, 90% מהתושבים הם ערבים, כ-7% כורדים וכ-2% ארמנים. בסוריה חיים כ-430,000 פלסטיניים.

הערבית היא השפה הרשמית והמדוברת ביותר. סורים משכילים דוברים גם אנגלית וצרפתית, אולם השפה האנגלית מובנת יותר בקרב הקהל הרחב.

הכורדים, שרבים מהם דוברים כורדית, מהווים כ-7% מהאוכלוסייה וחיים בעיקר בקרן הצפונית של סוריה (שהיא גם גבולו הדרום-מערבי של כורדיסטן). בנוסף, קהילות כורדיות גדולות מתגוררות בכל רחבי סוריה וגם בערים הגדולות. השפה הארמית והשפה הטורקית מדוברות בפי האוכלוסיות האשורית-נוצרית והטורקית. הארמית שימשה את יושבי האזור לפני הכיבוש הערבי ועדיין קיימות קהילות קטנות דוברות ארמית כשפה משנית - בעיקר הכפריים במזרח המדינה, ויהודי חאלב.

מרבית האוכלוסייה מתגוררת בעמק נהר הפרת ולאורך קו החוף^{[דרוש מקור]}, שיוצר רצועה פורה בין ההרים החופיים ^{[דרושה הבהרה]} למדבר. מבחינת תפרוסת אוכלוסייה, מרבית האוכלוסייה חיה במחוזות המערביים.

בסוריה חינוך חינם חובה לבני 6 עד 11. מערכת החינוך מורכבת מ-6 שנות לימודים יסודיים, 3 שנות לימודי ביניים כלליים ו-3 שנים נוספות לימודי תיכון. יודעי קרוא וכתוב הם 76.9% בקרב בני 15 ומעלה.

יהדות סוריה

ערך מורחב – יהדות סוריה

קהילה יהודית הייתה קיימת בדמשק ובחאלב (ארם צובא) מאז ימי בית שני. לאחר גירוש ספרד (1492), הגיעו לסוריה יהודים רבים מספרד אשר הגדילו מאוד את מספר בני הקהילה. ברוב ארצות האסלאם וגם בסוריה היה מעמד היהודים נקרא מעמד ה"ד'ימי", מעמד נחות מזה של המוסלמים. בשנת 1831 ניסו המצרים^{[דרושה הבהרה]} ששלטו באזור לעשות שינוי לטובת המיעוטים אך שינוי זה פעל בעיקר לטובת הנוצרים. בשנת 1840 בעקבות "עלילות דמשק" התחוללו פוגרומים גדולים ביהודי סוריה.

לפי מפקד האוכלוסין משנת 1943, היו בשנה זו בדמשק 11,000 יהודים, בחאלב 17,000 יהודים ובקמישלי שעל גבול סוריה-טורקיה, כ-2,000 יהודים. ב-1946 פרצו מהומות אנטישמיות ונשללו זכויות אזרח בסיסיות מהיהודים, בעקבות זאת היגרו מסוריה 20,000 יהודים. ב-1948 הוחמר עוד יותר מצב היהודים, נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה אך לעתים ניתנה אפשרות לעזוב לזמן קצוב. היהודים שהותר להם לצאת מסוריה נאלצו לוותר על רכושם לטובת הממשלה.‏

נכון לשנת 2006 נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר, הכוללת עשרות יהודים בדמשק ובודדים בקמישלי.

ראו גם

• הכוחות המזוינים של סוריה

לקריאה נוספת

• אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון, ירושלים: רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009
• דון בלט, ארץ הצללים - מפגשים עם השלטון והתושבים של סוריה בחלוף כמעט עשור לכהונתו של הנשיא בשאר אל-אסד, נשיונל ג'יאוגרפיק, 138, נובמבר 2009
• דניאל אשר, לחימת כוח משוריין בהר, המעורבות הסורית בלבנון, 1975 - 1976, מערכות 1985.
• דני אשר (עורך) הסורים על הגדרות, פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, מערכות, מודן, 2009.

קישורים חיצוניים

• חדשות מתעדכנות בנוגע למלחמת האזרחים ולטבח בסוריה באתר "הועד למאבק ברצח עם".
• אליהו ששון, ‏הגורמים להתפוררות המשטר הקונסטיטוציוני בסוריה, מערכות 3 נובמבר 1939
• יואב נורסלע, על צומת דרכים: העדה הדרוזית ומלחמת האזרחים בסוריה, מגזין המזרח הקרוב, 24 בינואר 2015

הערות שוליים

מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן פורטל: המזרח התיכון

מדינות ואזורים לחופי הים התיכון
איטליה · אלבניה · אלג'יריה · בוסניה והרצגובינה · טורקיה · יוון · ישראל · לבנון · לוב · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מצרים · מרוקו · סוריה · סלובניה · ספרד · צרפת · קפריסין · קרואטיה · תוניסיה טריטוריות חסות של הממלכה המאוחדת: אקרוטירי ודקליה · גיברלטר טריטוריות לא עצמאיות: הרשות הפלסטינית · הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין

חברות הליגה הערבית
איחוד האמירויות הערביות • איי קומורו • אלג'יריה • בחריין • ג'יבוטי • הרשות הפלסטינית • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מאוריטניה • מצרים • מרוקו • סודאן • סומליה • סוריה (מושעית) • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • קטאר • תוניסיה • תימן

מחוזות סוריה
דמשק · ריף דִמַשְק · קֻנֵיטרה · דַרעָא · מחוז א-סווידא · חומס · טרטוס · לטקיה · חַמָאה · אִדלִבּ · חאלבּ · א-רָקָה · דיר א-זַוְר · אל-חַסָכָּה